אתם צופים בארכיון הבלוג של חודש יוני, 2017

עושי החיל

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

http://nlics.org/missions

עושי החיל: האתר של הספרייה הלאומית

על המיזם(מתוך האתר):" אתר "עושי החָיִל" הוא יוזמה חדשה הקוראת לכם לבחור פריטים היסטוריים שנסרקו עבורכם ולהעשיר אותם במידע וידע אישי שרבים לא יודעים או כבר לא זוכרים.

המטרה שלנו היא לאפשר גישה טובה יותר למידע ולהעבירו הלאה, לדורות הבאים ואתם מוזמנים להציע את הידע האישי שלכם.

היוזמה היא חלק מפרויקט "מסע בזמן" לסריקת מאות אלפי פריטי דפוס כגון כרזות, פשקוילים, עלונים, גלויות ועוד – שכולם מעידים על חיי היום יום בישראל, מתחילת המאה העשרים ועד ראשית שנות ה-70."

חוכמת ההמונים! בואו לקחת חלק ממעצבי הזיכרון הקולקטיבי או … שבעצם מדובר בניצול ההמונים תחת מעטפת סמויה אשר מאפיינת את הרשת. כלומר, ישנה הרגשה שברשת אנחנו- ההמון אחראי על התוכן, אנחנו חלק ממעצבי הזיכרון הקולקטיבי, אך בעצם הרשת משקפת את העידן הקפיטליסטי בו אנו חיים. כיצד? כמו באתר "עושי החיל" של הספרייה הלאומית אשר עושה ניצול ציני של חוכמת ההמונים, במקום שהספרייה הלאומנית תשלם כסף לעובדים שיעשו את עבודת הארכיונים היא מנצלת את אופי הרשת הפתוח לכל, את האנשים אשר חובבים את התחום, גורמת להם לחשוב שהם חלק ממעצבי הזיכרון של המדינה ואף נותנת להם את הקרדיט של "עושי חיל", הם עובדים עבורה בחינם ונעבר לכך! להמון, אשר לוקח חלק מפעילות האתר אין את הסמכות לעלות תכנים, עדיין יש שליטה מלאה של הממסד אילו תכנים יעלו, מה נחשב חשוב יותר מהאחר, כלומר להמון אין הכוח להחליט מה משתייך לזיכרון של כולנו, זה היה ונותר עדיין תחת שליטה מכוונת מלמעלה. ולתמימים שביננו, אין מדובר כמובן  באופי אקראי של חומרי הארכיון, הבניית זיכרון קולקטיבי דורשת מחשבה עמוקה אשר תשמר את אידיאולגיית השלטון, שתחזק את תפיסתה ותשמר את השיח הקיים סביב הנושא.

http://nlics.org/missions

כשהרשת גועשת- סיפורה של מפלצת

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

פעם, היו סיפורים על מפלצות בעלות זרועות ארוכות, שיניים חדות ועיניים בוהקות אשר מסתתרות בצללים ורודפות אותנו בחלומות, היו סיפורים על רוחות רפאים כמהות לצדק ונקמה אשר מזיזות חפצים ברחבי הבית, חושפות את עלילות העבר, עד שנגלה את אשר קרה להן ונשיג עבורן סגירת מעגל. היום, המפלצת הזאת, בעלת הכוח לחשוף כל אשר חבוי ולהעניש כל אשר חטא עונה לשם: "הרשת". אין צליל מפחיד מהגייתה של המילה. בין אם אתה אשם או זכאי, אדם ככולם או בעל עניין לציבור, הרשת עלולה לתפוס אותך, לחשוף אותך, להעניש אותך. היא מתחבאת מאחורי שמות חביבים כמו "רשתות חברתיות" אשר יוצרת אשלייה שיש פה חברות, או "עיתונאים דיגיטליים" שנותנים הרגשה שיש פה משהו אמין, אבל הרשת הזאת, היא זאת שמכתיבה את העבר והעתיד, מכתיבה חברויות, פוליטיקה, אהדה או שנאה, ולמרות שהיא מורכבת מקולקטיב של קולות אנושיים למדיי, היא מהווה גוף אחד מפלצתי ואכזרי שלא כפוף לחוקי החברה האנושית.

הדור שלי לא גדל לתוכה, אלא גידל אותה, טיפח אותה והעביר אותה הלאה לדור הבא עטופה בסרט ורוד של צ'אטים בנענע, ציטוטי שירים בסטטוס באיי סי קיו ופייסובוק שיכול להכיל מקסימום 30 תמונות באלבום, שאף אחת מהן היא לא סלפי. אבל המפלצת גדלה, ואנחנו המשכנו להאכיל אותה, לפתח אותה, היא גדלה והפכה מכלי תקשורת לכלי נשק. כשאני פותחת את הפייסבוק שלי, אני רואה 10% חיוכים מאושרים (מזויפים או לא), 10% תחנונים לעזרה מהציבור ו80% שיימינג. השיימינג קיבל שם לאחרונה אך משרת נאמנה את מפלצת הרשת מזה זמן מה, הוא מגיע בכל הצורות והצבעים, בכל הנושאים, עם או בלי ביסוס, עם או בלי אימות, קודם כל לחשוף, להעניש, לפגוע, להפיץ. הניסיונות להגנה מצד הקורבן בדרך כלל מתרסקים מאוד מהר. הרשת אוהבת לאכול קורבנות, הרשת אוהבת לייצר לנו מכשפות לשרוף על המוקד, יצורים שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא, כל לייק כמו גפרור לערמת המקלות, כל שייר כמו עוד טיפה של נפט. זה מתחיל מהפוליטיקה, דרך עסקים ועד לאדם הפרטי, לילד השמן בכתה ו' שצולם אוכל סנוויץ' עוף ענק לבד בהפסקה. וזה מצחיק, וכולם צוחקים, ואז הילד השמן עושה לעצמו משהו נורא, ומפלצת הרשת מעבירה את השיימינג לילד אחר, גם הוא בכתה ו', אותו ילד שהפיץ את התמונה, מעגל שכזה.

אז יש פה מפלצת, ואנחנו כולם מפחדים ממנה, כי היא מורכבת מכולנו אבל היא אחת. היא מורכבת מכולנו אבל היא לא שלנו, היא לא בשליטתנו, היא אדון לעצמה, היא עולם ומלואו, היא תאכל אותנו ותירק אותנו החוצה, ואנחנו… אנחנו עדיין ננסה לאחוז בידה ולפייס אותה. היא מורכבת מכולנו, אבל היא לא אנחנו, היא הרשת, וכשהרשת גועשת, אין לאן לברוח, אין איפה להתחבא.

צוקרברג אישר לכם לדבר?

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

מי מאיתנו מצליח להיזכר איך החיים שלו נראו לפני 2006? אני מודה שאני לא. 2006 זאת נקודת מפנה בחיים שלנו מסיבה אחת – פייסבוק. פייסבוק הינה רשת חברתית מקוונת המאפשרת בניית קהילה בעלת תחומי עניין משותפים בהיקף גלובלי.משתמשי הפייסבוק יוצרים עבור עצמם פרופיל משתמש ובוחרים מה ברצונם לשתף ואת מי. אחד מכלי הביטוי שפייסבוק יצרו עבור המשתמשים שלהם הם הסטטוסים – טקסט כתוב, תמונות או קטעי וידיאו דרכם המשתמש מבטא את תחושותיו, מחשבותיו, רעיונותיו, חוויותיו וכו'.כל משתמש בפייסבוק מחליט באיזה אופן הוא מעביר את המסר שלו, האומנם? לפייסבוק ישנה מדיניות של כללים וקווים מנחים שלפיהם נקבע אילו פוסטים יכולים לעלות לרשת ואילו יפסלו לפרסום. תופעת הצנזורה של הפייסבוק הגיעה גם לישראל כאשר משתמשים רבים קיבלו הודעות מצד הנהלת פייסבוק ישראל כי פוסט כזה או אחר שהם פרסמו נמחק עקב אי התאמה למדיניות החברה. הרשת שאמורה לתת ביטוי למגוון רחב של אנשים, דעות וקולות סותמת את פיות המשתמשים שלה ובכך בעצם מעצבת את הפיד שלנו. משתמשים רבים נחסמו לשימוש לפרקי זמן שונים בהתם להחלטה שהתקבלה מצד פייסבוק (כל משתמש ופרק הזמן שהוחלט לגביו), פוסטים שפורסמו בעבר נמחקו בגלל שימוש בביטוי כזה או אחר – איפה היכולות שלנו כמשתמשים להביע את דעתנו אם יכולים למנוע מאיתנו להציגה או לעבור על פוסטים שפורסמו לפני שנים ולהחליט שהם אינם ראויים היום? אם היה מדובר במחיקת וחסימת תכנים המעודדים בפגיעה באחרים הייתי יכולה להבין זאת, אנחנו חיים בחברה דמוקרטית ופייסבוק נוצרה בדמוקרטיה הגדולה בעולם; לאיש אין את הזכות לפגועה או להסית לפגיעה באחרים ולא להענש על כך, הענישה מעוגנת בחוק כעבירה פלילית. במקרה המדובר שעלה לשיח מדובר בדעות ושימוש בביטויים שאינם עולים בקנה אחד עם דעות של אחרים. דעות פוליטיות אשר הושתקו, התבטאויות בנוגעה לקהילה הגאה וביטויים ביחס לגזע זה או אחר, אלו הם שנאסרו מצד פייסבוק. המקרה המגוחח ביותר שיצא לי להיחשף אליו היה מחיקת פוסט שהתוכן שלו היה מתכון לעוגת שוקולד המוגדרת כעוגה כושית. החלטה זו מוכיחה שההחלטה למחוק ולחסוום תכנים של משתמשים אינה נעשת באופן הגיוני תוך מתן האפשרות למשתמש להגן על יצירתו. אנחנו מדברים על רשת שמציגה את עצמה כמעודדת שיתוף וסובלנות, קבלת האחר וקשת תרבויות מתנהגת כדיקטטורה שמחליטה מה מותר ל"אזרחיה" להגיד ועל מה הם יענשו. אם נחזור לשאלה הראשונה אבל במבט עתידי, איך נראו החיים שלנו ב2017? מה היה על סדר היום הרשתי שלנו? מה היה הפוסט המדובר ביותר בפייסבוק? פייסבוק דואגת להציג לנו איך נראתה השנה של כל אחד מהמשתמים שלה באופן אישי וכן דואגת להציג איך נראתה השנה שלה, השנה שלה זאת השנה של כולנו וברגע שהיא בוחרת מה לגיטימי ומה אסור היא מעצבת את האופן שבו נזכור ונראה את העבר שלנו.

גבריאלה סימוניאן

פייסבוק שומר את הזיכרונות לעצמו

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

הורים לילדה בת 15 מגרמניה שהתאבדה ולא השאירה אחריה מכתב, רק רצו לקבל גישה לדף הפייסבוק שלה כדי שיוכלו לגלות אם הבת שלהם סבלה מבריונות. פייסבוק החליטו שלא לחלוק את המידע שהוא בעצם יומן שתיעד את חייה וזכרונותיה, בטענה שבינם לבין הנערה התקיים חוזה שפקע עם מותה, לכן כל העבר שהשאירה בקיר שלה שייך להם.

נראה כי פייסבוק לקח מונופול לא רק על חיינו, על דרכי התקשורת שלנו ועל המוניטין שאותו אנחנו מנהלים כל חיינו. כעת הוא יכול גם לקחת את הזיכרונות שלנו, אלה שתיעדנו במהלך שנים רבות בעזרתם, ולקבור אותו ביחד איתנו, בקבר שנמצא בחוות שרתים במקום לא ידוע.

Instagram- הארכיון הפרטי של כל אחד מאיתנו

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

בדרך כלל אנחנו מקשרים ארכיון יחד עם מקומות כמו ספריות, מוזיאונים ושאר מקומות שמטרתם העיקרית היא שימור היסטוריה. ארכיון תמיד נתפס, לפחות בעיניי כמקום בעל משמעות אשר נאספים בו חומרים בעלי ערך היסטורי לכלל הציבור.

בשנים האחרונות אינסטגרם הפכה להיות אפליקציה מרכזית בסמאטרפון של כמעט כולם, ולדעתי היא מהווה סוג של ארכיון אישי. כל אחד אשר יש לו חשבון אינסטגרם הוא בעצם מנהל הארכיון של עצמו, והוא מחליט איזה חומרים הם בעלי ערך עבורו, שלדעתו ראויים שיהיו מפורסמים לעיני כל העוקבים אחריו. יש את אלו שמעוניינים לשמור על הארכיון שלהם פרטי, ולשתף את ה"חומרים ההיסטוריים" שלהם רק עם אנשים מוכרים, ויש את בעלי הארכיונים שלא אכפת להם שההיסטוריה שלהם חשופה לעיני כולם.

איך מחליטים בעלי הארכיון האישי איזה חומר יישמר בו ואיזה לא? אם בארכיונים המסורתיים נשמרים חומרים בעלי ערך ציבורי, אפשר להגיד שבארכיונים של אינסטגרם שומרים חומרים בעל ערך חברתי. אם במוזיאון נשמר הפריט שמאחוריו עומדת היסטוריה מעניינת, באינסטגרם נשמר הפריט שיעניק הכי הרבה פידבק חברתי חיובי. מה שמחדד את העובדה, שמאחורי כל ארכיון עומדת פוליטיקה אחרת.

בשנה האחרונה נוסף לארכיון האינסטגרם "מדף" חדש- חומרים ארכיונים אשר ערכם תקף ליממה אחת בלבד. ב"סטורי" של אינסטגרם מעלים מנהלי הארכיון תמונות/ סרטונים אשר נחמקים לאחר יום. איך מחליטים המנהלים כיצד לסווג את החומרים שלהם ולהחליט איזו תמונה היא בעלת ערך רב להישאר בארכיון האינסטגרם לזמן רב, ואילו חומרים אינם ראויים מספיק, ויכולים להימחק. מה זה אומר לגבי תוכן החומרים? סביר שזה אומר שהערך של החומרים עבור בעל הערכיון הוא שונה, ובעוד שיש חומרים שהוא רוצה שישארו לתמיד וגם רוצה לקבל עליהם פידבק, קימיים גם חומרים שהתגובה אליהם פחות מעניינת אותו, ולכן גם לא אכפת לו שלא יישמרו.

אם הארכיון היא סוג של קפסולת זמן שבה העבר נשמר לטובת ההווה ולבניית העתיד, מדף ה"סטורי" שנהרס לאחר 24 שעות מערער זאת וחושף בפנינו סוג חדש של ארכיון- כזה המשמר חומרים לזמן שאול, ומי שאינו מספיק לצפות בהם- שיחפש מדף זמני אחר.

 

 

זני הנסיכה הלוחמת

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

 

זני רוזנשטיין, ניצולת שואה הצליחה להגשים חלום אנלוגי בעזרת עולם דיגיטלי.

כשהייתה בת 9 עברה זוועות בגטו מוגילוב, בין היתר ראתה את רצח אחותה בת ה- 4. היא הייתה עדה למעשיו של מפלצת העונה לשם איוון האיום, או כמו שאנחנו מכירים אותו איוון דמניוק. למעשה, כל משפחתה נספתה בשואה והיא היחידה שניצלה בדרך נס.

מאז ועד חודש יוני האחרון היה לה חלום אחד, לתעד בספר את כל זיכרונותיה ועברה, מילדותה עם משפחתה דרך השואה ועד הקשיים איתם נאלצה להתמודד לאחריה.

בחודש יוני האחרון פנתה לאתר מימון ההמונים "הדסטארט" ותוך פחות משלוש וחצי שעות הצליחה לגייס סכום עתק בשביל ניצולת שואה, כעשרים וחמישה אלף שקלים.

כך, בעזרת כוח ההמונים ברשת הצליחה זני לשמור את זכרונה האישי בצורה אנלוגית וכפי הנראה הספר יצא בקרוב גם בגרסה דיגיטלית. עוד עדות מאז שתשמר לעולם.

פסימיזם טכנולוגי / דייט עם הסמארטפון

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

לפעמים יוצא לי לעצור לרגע ולהסתכל על החיים מהצד ולא כחלק מהם ואני מבין שמשהו גדול עובר על החברה שלנו בעקבות המדיה והטכנולוגיות החדשות.

כשאני מסתכל על הילדים של היום שבמקום לרדת למטה וסתם לשחק כדורגל בשכונה תופסת או מחבואים כמו שהיינו בתקופה שעוד הייתי ילד, אני מוצא אותם יושבים עם הטבלאט והמחשב והסמארטפון הכל ביחד במקביל ושולטים בכולם באופן פנומנאלי אבל בעצם הם לגמרי לבד. הם מתקשרים באופן וירטואלי עם החברים שלהם משחקים איתם בשלט רחוק ולא מקיימים שום יחסים ישירים פנים אל פנים ברמה החברתית, אין אינטראקציה אמיתית ביניהם. הקשרים החברתיים הישירים מתחלפים ביחסים חברתיים שטחיים שקורים רק דרך המחשב.

אנשי הפסימיזם הטכנולוגי היו אומרים על זה כי זה עלול להביא לבעיה בקשרים החברתיים של האדם הפרטי ולהביא למצב שהוא מבודד חברתית ללא כל קשר עם הסביבה הקרובה שלו ואני שואל את עצמי אם באמת זה העתיד שאנחנו רוצים לילדים שלנו?

אני לגמרי יכול להסכים עם הטענה שלהם, למרות שגם אני כצרכן מדיה לא קטן מבין במצבים מסוימים כמה המדיה שולטת עלינו בחיים האלו, אני מוצא את עצמי ביחד את הבת זוג שלי יושבים בבית קפה וכל אחד בסמארטפון שלו בפייסבוק, הודעות וכאלה במקום לשבת לדבר אחד עם השנייה ולנצל את הזמן איכות יחד.

השאלה אם אנחנו באמת מסוגלים להחליט שפשוט אנחנו משאירים את הסמארטפון בבית ויוצאים החוצה בלעדיו, או שאין סיכוי ואנחנו כל כך מכורים אליו עד שזה בלתי אפשרי, והאם מה שקורה היום בעקבות המדיה החדשה זה רק תקציר למה שהולך לקרות בהמשך בעקבות הטכנולוגיות החדשות שעוד מתפתחות והמצב רק ילך ויחמיר?

כנראה שנשאר רק לחכות ולראות מה צופן לנו העתיד בשביל לקבל תשובות לכל השאלות האלו.

 

 

הנצחה דיגיטלית / עצוב? אתה כבר לא לבד

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

הדבר הנורא ביותר שאדם יכול לחוות באמצע החיים זה לאבד מישהו קרוב. דרך ההתמודדות היא תמיד קשה ולא משנה כמה יכינו אותך לזה, תחושת האובדן מועצמת עוד יותר אם הדבר היה במפתיע ללא כל הכנה מראש.

יש אנשים שמתמודדים עם האובדן בדרך של הדחקה והימנעות מעשיית דברים המזכירים את הנפטר ושגרומים לחשיבה על האדם ביומיום על מנת שיוכלו להתגבר על הכאב העצום. מהצד השני, ישנם אנשים שדווקא יעשו הכל על מנת להנציח את הנפטר, שכן ימשיכו לחיות בתחושה שהם מאוד קרובים אליו. הנצחה זו באה לידי ביטוי בכל אמצעי שקיים, כדי לשמור על ההרגשה שהוא נמצא בכל רגע בחיים גם אם לא באופן פיזי.

במציאות הדיגיטלית של היום ההנצחה המסורתית עברה שינוי להנצחה דיגיטלית שהופכת ליותר ויותר פופולארית. ההנצחה הדיגיטלית מאפשרת לקחת דף פייסבוק ולהפוך אותו לדף הנצחה. למשל, משפחה של חייל שנהרג במהלך שירותו הצבאי, יכולה לבקש מפייסבוק להפוך את הפיד לעמוד הנצחה.

אני חושב שמעבר לזה שהדבר הזה יכול להוות כלי נוסף להתמודדות עם האובדן הוא גם מאפשר את הגישה לכל מי שנכנס לעמוד, להכיר את הדמות והתרומה שלו למדינה שזה מאוד חשוב.

אני מבין שעם המדיה החדשה בא הצורך או הרצון לשיתוף אובדן וכאב של אדם עם חבריו ועוד רבים בפייסבוק שככל הנראה כלל לא מכירים אותו, אך עדיין אני חושב שברגע שמדובר בדבר כל כך עוצמתי כמו אובדן, זה אישי ורגיש מאוד, משהו שצריך להישאר איתך ועם הקרובים אליך ולא עם עוד אלפי משתמשים בפייסבוק.

אני תוהה לעצמי האם עם כל האופציות החדשות שהאינטרנט והרשתות החברתיות מאפשרות, המסורת המקורית והאותנטית עדיין תישמר ולא תעלם?

כי מבחינתי הכבוד האחרון שאתה יכול לחלוק עם אדם קרוב שאיבדת זה לעלות לקברו ולהתייחד איתו לבד ולא רק להעלות פוסט לפייסבוק שאולי הוא אישי אליו אבל הכי ציבורי שיש.

ויקיפדיה של כולם – האומנם?

פורסם בתאריךיוני 19th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

כמה פעמים מצאנו את עצמנו לא בטוחים בסוגיה כזאת או אחרת? בכמה ויכוחים היינו בטוחים שאנחנו צודקים אבל לא הצלחנו לשכנע את החברים שלנו, ומה עשינו אז- כמובן שנתנו לויקיפדיה להכריעה מי צדק. האנציקלופדיה האינטרנטית הגדולה יודעת הכל ופתוחה לכולם לצרוך ולשתף בידע שלהם. עשרות מיליוני ערכים מופיעים באנציקלופדיה המציגה עצמה כ"תוכן חופשי" הנוצר בהתנדבות. האומנם?  עצם היותה אנציקלופדיה המידע המונגש דרכה צריך להיות אמין ואובייקטיבי במידת האפשר, יחד עם זאת ויקיפדיה מנוהלת בידי אליטה המחליטה בנוגע למידת הרלוונטיות וטיב הערכים. בשנה הראשונה לתואר התבקשנו ליצור ערך ויקיפדי שלא היה קיים, מדובר במטלה מאתגרת אשר עודדה את שיתוף הידע שאנו צוברים. מה שחלקנו לא ידעו זאת העובדה שויקיפדיה בוחרת אילו ערכים ישארו ואילו ימחקו כלא נכתבו. ערכים מסויימים נמצאו כראויים והתקבלו בהבנה ואף זכו לעריכה לשיפור מצד "משפחת ויקיפדיה", בזמן שאחרים נמצאו לא מתאימים. ערך בולט אשר נשפסל מצד ויקיפדיה הינו "חן טל", ויקיפדיה הגדירה כי לא כל אדם זכאי לערך על שמו אף על פי שסטודנטים מצאו לנכון ליצור ערך זה. פסילת ומחיקת הערך עלתה לכותרות ויצרה שיח לגבי האם זהו ערך ראוי. אולי השאלה הנכונה האם ויקיפדיה יכולה להגדיר עצמה כמציגת תוכן חופשי שברשות הכלל כאשר היא מחזיקה בזכות הבלעדית לפסול, למחוק ולחסום ערכים? בזמן שבהגדרת נהלי הפרסום כל אחד יכול לפרסם, ליצור ולערוך ערכים בנושאים שונים יש לשים לב כי האפשרות הזאת ניתנת לציבור המשתמשים לכאורה בלבד. ההחלטה בנוגע למידת הרלוונטיות של ערך כזה או אחר נמצאת בידי קהילת המפרסמים בויקיפדיה – "הויקיפדים". אותה קהילה מבקשת לשמור לעצמה את הבלעדיות לפרסם ולערוך את הידע באנציקלופדיה האינטרנטית הזו, מבלי לאפשר מצטרפים חדשים לקהילה. אם נבחן את הנושא נוכל להסיק כי הידע שאנחנו משתמשים ונעזרים בו הוא הנגשה המשרתת קבוצה סגורה אשר מחזיקה במונופול על מה ראוי וחשוב ומה לא. אם בעבר החשיפה לידע הייתה מצומצמת והסיבה לכך הייתה פערים אינטלקטואלים וחוסר יכולת בקרא וכתוב, היום בעידן המידע החשיפה שלנו למידע וצבירת הידע נעשת תחת בקרה ופיקוח. מחליטים עבורנו מה חשוב לדעת ומונעים מאיתנו חשיפה למה שלא חשוב להם.

גבריאלה סימוניאן

דור הולך ונאלם

פורסם בתאריךיוני 19th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

במשך כל עשרים וחמש שנותיי אני שומע את אותו משפט חרוש מאנשים שגדולים בדור, ולפעמים גם בפחות: "בדור שלי זה היה אחרת, הדור שלי היה יותר טוב. פעם לא היו מחשבים, היינו משחקים בחוץ, בשכונה ולא תקועים מול מסך 7\24". אותן טענות נשמעות שוב ושוב מדור לדור כאילו לא עברו עשרים וחמש שנה. כטכנו-אוטופיסט מוצהר אני חייב להתוודות שאני בעד הטכנולוגיה, כן כן, בדיוק זו שכולם אוהבים לשנוא.

אבל קודם, מזה טכנו-אוטופיסטים אתם תוהים? הטכנו-אוטופיסטים הם תומכים נלהבים של התקשורת מתווכת המחשב וטוענים שטכנולוגיות המידע יביאו להגברת ההשתתפות האזרחית וליצירת חברה שוויונית ודמוקרטית יותר. ואני אומר, מה יותר טוב ממחשבות חיוביות על עתיד ורוד וזוהר? למה לקלקל עם מחשבות טכנו-פסימיסטיות על תחזיות אפוקליפסיות של סוף העולם הטכנולוגי. הרי לכל דור יהיה מה להגיד על הדור שאחריו. זה נראה כאילו לדור היותר ותיק קשה לקבל את השינויים והמהמורות הטכנולוגיות שעוברת החברה, ובעקבות כך ממציא לעצמו תירוצים וסיבות שמצדיקות את היותו דור טוב ואיכותי יותר.

אך מה עם הדור שלנו? הדור שמתעצב בימים אלו ואחראי לדור העתיד? לפעמים נדמה שהקול שלנו לא נשמע ושגם אין לו את הזכות להיות מושמע. מה אם אנחנו מרוצים מהתפתחות הטכנולוגיה? מה אם נראה לנו הגיוני להתקדם ולהתפתח במקום להישאר במקום, תקועים באותם מכשירים וטכנולוגיות מיושנות.

אני חושב שהטכנולוגיה הביאה עימה הרבה יותר יתרונות מאשר חסרונות, הרבה יותר דילמות פתורות מאשר כאלו שנשארו בסימן שאלה ועשתה יותר טוב מאשר רע, ואת זה ניתן לזקוף לזכותה. אבל מי שבכל זאת רוצה לשמור על נפשו מהטכנולוגיה "המסוכנת" הזו, רשאי להשתמש בה בצורה מבוקרת ובטוחה ולהפסיק להטיף לנו על כמה אנחנו דור שטחי שמחובר אינדקס למכשירים הטכנולוגיים שלנו- כי לא זה המצב! אנחנו דור פיקח ונבון שיודע מה הוא עושה ויודע במה הוא משתמש ולא זקוק לתיווך של אף דור שהיה כאן כמה שנים לפניו, להדריך או להזהיר- אנחנו כאן ויש לנו מה לומר.