השנה רכזתי פרויקט של המעורבות החברתית במכללה בשם "כנפי יונה" ובמאי האחרון אני ועוד ארבעה עשרה סטודנטים עשינו טקס לזכרם של הנספים מסודן. האולם היה מלא במאות צעירים, סטודנטים ובני המשפחות של משתתפי הפרויקט.

היה ערב עוצמתי ומרגש קיבלתי מלא פניות כמו למשל: "אוי מעולם לא שמעתי על העלייה מסודן, חשבתי שכולכם באתם בטיסה ישירה". היו גם כאלה שאמרו שהם מכירים בגלל חבר או איזה שכן אתיופי שפעם סיפר על העלייה מסודן.

בסוף שנות השבעים, אחרי אלפי שנות כמיהה ותפילה לירושלים, החלו ראשוני יהודי אתיופיה להגיע לישראל. סיפור עלייתם ארצה זכה לסיקור תקשורתי נרחב ובמהרה הפך למיתוס, לעוד מורשת קרב מפוארת של המדינה.

סיפור המסע הוא סוד כואב שלא מדברים עליו בקהילת יהודי אתיופיה. זו הפעם הראשונה שהם מספרים, בסיפוריהם נפתחים פצעים רבים, ועולה השאלה שלא העזו לגעת בה מעולם: "האם זה היה שווה?"

בכל סיפורי המבצעים הללו נשמטו סיפוריהם של גיבורי המסע עצמם. סיפורי האבדן והכאב של אלו שמתו בצמא, ברעב ובמגיפות, במחנות הפליטים בסודן. נשמטו הסיפורים של אלו שהשאירו מאחוריהם חיים שלמים, רק בכדי להגשים חלום – להגיע לירוסלם.

הממסד בחר להציג את ההיסטוריה של ביתא ישראל כנרטיב של ההצלה בסיפורי העלייה שחזר על עצמו ויצר תמונה מעוותת לגבי יוצא יהודי אתיופיה. דבר שחיזק את התפיסה כי מדינת ישראל "הצילה " ועשתה לנו "טובה".

הבנייה זו נותנת לגיטימציה לחברה הישראלית לחשוב שאנחנו פה בחסד ולא בזכות! כמובן שהנרטיב חיזק את התפישות הסטראוטיפיות והדעות הקדומות לגבינו.

אני תוהה האם ההיסטוריה של ביתא ישראל לא ראויה להיות חלק מהזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, הרי את סיפורי השואה אנחנו לומדים כחלק מתוכנית הלימוד של משרד החינוך?

האם רק באמצעות פוסטים בפייסבוק וטקסים שנערכים ברחבי הארץ על ידי בני הקהילה האתיופית נצליח לשמר את ההיסטוריה של ביתא ישראל?

18664498_1701339929880901_1058285077640164646_n

תמונה מטקס תשע"ז שיתקיים במכללת ספיר