נר וירטואלי. לא הבנתי.

אם נרצה או לא נרצה, המדינה שלנו מלאה בשכול, מלא שכול. החל מזיכרון השואה הקולקטיבי המהדהד בנו תמיד וביום אחד בשנה אפילו יותר, ועד ימי זיכרון לחללי צה"ל, לנפגעי פעולות האיבה, אסונות, פיגועים, מלחמות, מבצעים, לא חסר שכול, מלא שכול. כמובן שחברו הטוב של השכול הוא ההזדהות, האמפתיה, הם תמיד באים יחד, במיוחד במדינה הקטנה שלנו. כל אחד כאן מכיר מישהו. ואם הוא לא מכיר מישהו אז הוא מכיר מישהו שמכיר מישהו. זה נוגע בכולנו, פוגע בכולנו, וכולנו נרתם, נתאגד ונחזק, אי אפשר לקחת את זה מהעם שלנו. יום למחרת כבר תהיה ביקורת, כבר תהיה מחאה, כבר תקום התנגדות, כבר יריבו על זה בפייסבוק, כבר יפתחו קבוצה, כבר ינדו ויחרימו. אבל ביום ששכול מגיע לבקר אחד מאתנו, מדינה שלמה פותחת לו את הדלת, עורף איתן עומד מולו. זה לא הופך את השכול לאורח רצוי יותר, אבל לעיתים זה הופך את השהות שלו לנסבלת, לפחות לאותו יום. לי, באופן אישי הימים האלה מזכירים לי לאן אני שייכת, ולמרות שאני לא תמיד הכי פטריוטית, בדרך כלל לא ששה לקרב בשם השם ובשביל האדמה ואפילו נוטה להשתעשע ברעיון של שכר דירה נמוך בברלין, התחושה המחבקת הזאת של אמפתיה ושייכות עוטפת אותי וממלאת אותי באהבה למקום הזה כל פעם מחדש.

אבל…

בשנים האחרונות אני נחשפת יותר ויותר לתופעה התמוהה בעיניי של הנרות הווירטואליים. אפשר להדליק מגוון רחב של נרות, אפשר להדליק אותם עבור אדם ספציפי או לעשות סוג של "שאפל" ולקבל שם של חלל רנדומלי לחלוטין שנדלה מתוך מאגר עצום שסיפחנו לנו עם השנים, אפשר להיות חלק מהדלקה קולקטיבית שמתיימרת להיות "ההדלקה הגדולה בעולם!" או שאפשר פשוט להניח תמונות של נרות דולקים במקום הפנים היפות שלנו בפרופיל, בסטורי או כפוסט לצד מילים מנחמות, מחזקות או מזדהות. נדמה כי אנחנו מעתיקים את החיים שלנו לאט לאט לתוך החלל הווירטואלי והטענה כי "אם זה לא בפייסבוק זה לא קיים" תופסת פה מקום נכבד. אני תוהה האם לחיצה על כפתור מהווה תחליף הולם לטקס של הדלקת נר אמיתי, האם היא מסמלת את כל מה שהוא מסמל, האם ההרגשה של החום שנפלט מהלהבה בקרבת היד המדליקה אינו זכר לחום גופו של הנופל? האם השעווה הניגרת עד לכיליונו של הנר אינה מסמלת את מסלול חיו ואת סופם? האם האור שמפיק הנר אינו מיועד להאיר את דרכו של המת? אני יכולה להמשיך ככה כל היום. מעניין אותי אם המדליקים הווירטואליים מאמינים כי הנר הווירטואלי מייצג את כל אלו. אני לא אדם מאמין, אבל אני אדם סנטימנטלי. והנר הזה, שבקלות כל כך עבר למרחב האינטרנטי מסמן את העולם הגשמי שהולך ומצטמצם. מצטמצם עד לנגיעה מינימלית במקשי המקלדת, שאין לי ספק שבמוקדם או מאוחר ייעלמו גם הם. אני לא יכולה שלא לתהות האם אותם מדליקי נרות ווירטואליים עושים זאת על מנת שהמעגל החברתי ווירטואלי שלהם יראה כי הם מכבדים את היום, מכבדים את המת. או שמא הם פשוט רוצים להיות חלק. במקרה כזה, אציע להם ללכת להדליק נר, אמיתי, פיזי, כזה שהשעווה נוזלת ממנו, כזה שאש בוערת בו, כזה שנכבה עם סוף היום. תעשו זאת לצד אנשים, שאוהבים אותך, שאהבו אותם, תעלו תמונה מהמפגש והדלקת הנרות לאינסטגרם, תכתבו געגועים, תנציחו, תשתפו, תחלקו, תהיו חלק, תהיו הנחמה, האמפתיה, הגב. אבל את הנר, שאמור להוביל אותם בחשכת הדרך, תדליקו עם גפרור או מצית, לא עם עכבר ומקלדת.