אתם צופים בארכיון הבלוג של חודש יוני, 2017

האם כך יזכרו סרטי הילדים בעתיד?

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

טריילר לסרט האימוג'י

היום הוא יום ההולדת ה-19 לסרט האנימציה של דיסני "מולאן"- לוחמת, סינית, צעירה ואמיצה שיוצאת להציל את סין כולה ממלחמה נורא ולהשיב את כבודה. סרט עם משמעות גדולה. קחו את זה לאן שתרצו….

אבל מה זה משנה?

19 שנים אחרי "מולאן" , סרט האנימציה המוצע לילדים הוא סרט על אימוג'י (או בשפה העברית :רגשון) שלא יודע  מה מצב הרוח שלו, שנמצא בתוך טלפון סלולרי של ילד ממוצע, אמריקאי, האוחז באייפון.

האם זה מה שילדנו יזכרו בעתיד? האם כך מעצבים את הזיכרון הקולקטיבי? באמצעות אימוג'יז?

שלא תבינו לא נכון, למהפכה הדיגיטלית יש המון משמעות עלינו, וכנראה שעל דור העתיד, אבל עצם העיסוק בחייו של אימוג'י (!) בתוך טלפון סלולרי (כנראה מחברת אפל), באמריקה מעלה שאלה מאוד גדולה לאוויר:

האם כבר לא נותרו נושאים לכתיבת, צילום והפצה לסרטי ילדים?

מה זה בעצם אומר עלינו? הפכנו עד כדי כך שטחיים? אפשר להיות נזעמים, להתלהם, להפגין בזעם ותדהמה על צאת הסרט, הזה, או שפשוט אפשר לקרוא את התגובה הבאה, שמסבירה את זה, הרבה יותר טוב ממני:

 

אין לסוני בושה! צפיתי בטריילר המקורי מלפני חודש ואני עדיין בשוק. איך הם העזו לדחות את פופאי ל2022 כדי לעשות את הסרט הזבל והקרינג'י הזה. כל מטרת הסרט היא למשוך בני נוער ולהרוויח הרבה כסף בלי להתאמץ רק לוקחים משהו פופולארי מוסיפים דברים קרינג'ים וזהו הם חושבים שאנחנו אידיוטים ונלך מהר לראות את זה.

#corn sheep

 
זוהי אגב, תגובה נורמטיבית לגמריי, של צופה בטריילר החדש. ואולי זוהי הסיבה שסרטים כאלה יוצאים לאקרנים: כסף. והרבה כסף. אז האם הכסף מעצב את הזיכרון הקולקטיבי של ילדינו העתידיים?
אני אישית מעדיפה להושיב את הילד/ה עתיד/ית שלי בסלון הבית העתידי שיהיה לי, ולהקרין על צג המסך את "מולאן". היא גיבורה על אמת

אם לא חיית בעידן הדיגיטלי לא נזכור אותך

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

אדם שחיי את רוב חייו לפני העידן הדיגיטלי ביסס את רוב הזיכרון שלו על חוויות אישיות. אנשים רבים כל כך עברו דברים רבים משמעותיים ושונים כל כך וכל הזיכרון שלהם מבוסס על חוויות אישיות, או שלהם, או של אחרים. יוסף בן מתתיהו, היסטוריון שפעל בשרות הרומאים במהלך המאה ה-1 וה-2, לימד מאות דורות על חורבן בית שני מתוך חוויה אישית. נקודת מבטו מהווה את העוגן המרכזי בתפיסת ההתרחשויות של אותה תקופה. במרוצת כל אלפי השנים של היסטוריית המין האנושי עד העידן הדיגיטלי, סיפורם של האדם הבודד, הלוחם שנהרג בקרב, האיכר שנרצח בפשיטה, ברוב המקרים נעלם כלא היה. להוציא כמה דוגמאות ששרדו רוב הסיפורים נכחדו. בעידן הנוכחי כל אדם מתעד את חייו כל הזמן, סביבתו גם מתעדת אותו. בעידן בו אנו חיים כל אדם מחזיק ב"ארכיון אישי" בדמות עמודי הרשתות החברתיות שלו. הזיכרון הקולקטיבי מוצף במידע אישי, פרטי, שמתאר אותנו בצורה מקיפה ביותר. אנחנו חיים בעידן שגם אם לא נרצה שיזכרו אותנו. בעידן הדיגיטלי יזכרו אותנו, מי שלא חי בעידן הדיגיטלי לא נזכור אותו.

מיקור חוץ לזיכרון שלנו

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

המהפכה הדיגיטלית עשתה מיקור חוץ לזיכרון שלנו – מהמוח לאלגוריתם. אנחנו כבר לא טורחים לזכור את לוח הכפל כי יש לנו מחשבון אנחנו לא זוכרים מספרי טלפון כי יש זיכרונות לטלפונים הניידים שלנו. אנחנו לא זוכרים את הדרך לחבר כי יש לנו תכנות ניווט. המציאות מתפתחת לכיוון שהזיכרון שלנו יתבסס יותר ויותר על מה שהפייסבוק מעלה לנו כל בוקר, משהו שהתרחש בעבר. הפייסבוק והרשתות החברתיות תופסים יותר ויותר נתחים מהזיכרון שלנו. הם הופכים להיות גורם מתווך ויוזם שעל פיו נקבעים תחושות, כמיהות, אהבות והאכזבות שלנו. למעשה הפייסבוק הופך להיות ספר הזיכרון על פיו אנחנו זוכרים מה היה לנו בעבר ומה התרחש בסביבתנו. אנחנו חייבים למצוא איזון בין היכולת שלנו לפתח אלגוריתמים ולהעצים את היכולת שלנו לזכור לבין עצמאות הזיכרון שלנו.

בזכות ולא בחסד

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

השנה רכזתי פרויקט של המעורבות החברתית במכללה בשם "כנפי יונה" ובמאי האחרון אני ועוד ארבעה עשרה סטודנטים עשינו טקס לזכרם של הנספים מסודן. האולם היה מלא במאות צעירים, סטודנטים ובני המשפחות של משתתפי הפרויקט.

היה ערב עוצמתי ומרגש קיבלתי מלא פניות כמו למשל: "אוי מעולם לא שמעתי על העלייה מסודן, חשבתי שכולכם באתם בטיסה ישירה". היו גם כאלה שאמרו שהם מכירים בגלל חבר או איזה שכן אתיופי שפעם סיפר על העלייה מסודן.

בסוף שנות השבעים, אחרי אלפי שנות כמיהה ותפילה לירושלים, החלו ראשוני יהודי אתיופיה להגיע לישראל. סיפור עלייתם ארצה זכה לסיקור תקשורתי נרחב ובמהרה הפך למיתוס, לעוד מורשת קרב מפוארת של המדינה.

סיפור המסע הוא סוד כואב שלא מדברים עליו בקהילת יהודי אתיופיה. זו הפעם הראשונה שהם מספרים, בסיפוריהם נפתחים פצעים רבים, ועולה השאלה שלא העזו לגעת בה מעולם: "האם זה היה שווה?"

בכל סיפורי המבצעים הללו נשמטו סיפוריהם של גיבורי המסע עצמם. סיפורי האבדן והכאב של אלו שמתו בצמא, ברעב ובמגיפות, במחנות הפליטים בסודן. נשמטו הסיפורים של אלו שהשאירו מאחוריהם חיים שלמים, רק בכדי להגשים חלום – להגיע לירוסלם.

הממסד בחר להציג את ההיסטוריה של ביתא ישראל כנרטיב של ההצלה בסיפורי העלייה שחזר על עצמו ויצר תמונה מעוותת לגבי יוצא יהודי אתיופיה. דבר שחיזק את התפיסה כי מדינת ישראל "הצילה " ועשתה לנו "טובה".

הבנייה זו נותנת לגיטימציה לחברה הישראלית לחשוב שאנחנו פה בחסד ולא בזכות! כמובן שהנרטיב חיזק את התפישות הסטראוטיפיות והדעות הקדומות לגבינו.

אני תוהה האם ההיסטוריה של ביתא ישראל לא ראויה להיות חלק מהזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, הרי את סיפורי השואה אנחנו לומדים כחלק מתוכנית הלימוד של משרד החינוך?

האם רק באמצעות פוסטים בפייסבוק וטקסים שנערכים ברחבי הארץ על ידי בני הקהילה האתיופית נצליח לשמר את ההיסטוריה של ביתא ישראל?

18664498_1701339929880901_1058285077640164646_n

תמונה מטקס תשע"ז שיתקיים במכללת ספיר

האם הרשת זוכרת? והאם היא גם יודעת לשכוח?/ רועי שיימן

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

מי לא משתמש בגוגל ובפייסבוק במהלך היום? מי לא מעלה תמונות או מתייג או רושם פוסטים או אפילו מתחבר לאתר כזה או אחר עם חשבון הגוגל שלו? חשבתם פעם מה הפייסבוק או גוגל יודעים עלינו? אז זהו שלא, זה נהיה חלק בלתי נפרד מהעולם הדיגיטלי הנוכחי ומהחיים שלנו. בשנת 2012 מקס שרמס סטודנט למשפטים תושב אוסטריה החליט ל"נצל" לטובתו את החוק האירופאי, וביקש מפייסבוק את כל המידע אליו שנאגר בפרופיל האישי שלו ובכלל ברשת פייסבוק. כמו שאתם מתארים לעצמכם זה לא עבר חלק, הוא שלח לפייסבוק 22 מיילים לפייסבוק והם בתגובה הערימו אליו קשיים שונים כמו טענה שהוא משתמש באמצעי זיהוי מזוייפפים וכו'. לבסוף הוא קיבל קוץ של 1,222 דפים עם כל המידע של פייסבוק עליו.

אז אתם בטח חושבים לעצמכם מה אין לי מה להסתיר, אין לי כספת סודית ולא עשיתי שום דבר רע, מה כבר לכולים לדעת אליי? אז זהו שפייסבוק וכן גם גוגל יודעות אלינו דברים שאתם אפילו לא מתארים לעצמכם. שאומרים שהרשת זוכרת הכל, וזה לא נאמר סתם פייסבוק שמרה על מידע של מקס שרמס כחלק מהמאגר שלה, אתה שואלים מה היא שמרה? הכל מפוסטים שלא פורסמו, פוסטים שהתחלנו לרשום והפסקנו, מיקום פייסבוק ידעה באיזה אוניברסיטה למד מקס וציינה מיקום מדוייק של קווי אורך ורוחב, למרות שמעולם לא הפעיל GPS. ואם זה לא מספיק פייסבוק מזהה תמונות שלנו ומסיקה כל מיני דברים אפילו אם חבר שלכם תייג אותכם בתמונה שלו. זוכרים את גוגל? אז כן גם היא שומרת עלינו מידע היא זוכרת מה חיפשתם במנוע חיפוש, היכן אתם נמצאים ולהיכן אתם נוסעים איך? בעזרת וייז ששייכת לגוגל, מספר גדול של פלאפונים מריצים את מערכת האנדרואיד כן גם היא של גוגל, ואפילו חלק מהאפליקציות בפלאפון שלכם שייכים כן אתם צודקים לגוגל.

אז כפי שאנו רואים פייסבוק וגוגל זוכרות את כל הפעולות, מקומות, אנשים ודברים שונים שעשינו או פרסמנו במהלך חיינו או בתקופה מסויימת. אז אם הרשת זוכרת הכל האם היא גם שוכחת? אז זהו שלא בדיוק גם גוגל וגם פייסבוק מוכרת את המידע שהיא אוספת לגורם שלישי המפרסמים, דבר שעוזר להם לעשות רווחים מהמידע שהם אוספות על המשתמשים ועוזרות למפרסם להגיע על הקהל שאליו הוא רוצה להגיע. איך? לפי תחומי עניין , חיפושים שלכם, אתרים שאליהם הגעתם, מקום שביקרתם בו או נסעתם אליו וכו'. אז כן לפעמים יש דברים שאנחנו רוצים לשכוח ולא תמיד יש אירועים או דברים שאנחנו רוצים שידעו אלינו ובא לנו שזה ייעלם ואף אחד לא ידע,  זה לא כזה פשוט לקום בבוקר ולהגיד היי גוגל או פייסבוק תמחקו את כל מה שאתם יודעים עליי המרשת. אז האיחוד האירופי הבין את הבעייה והחליט לקדם את החוק "הזכות להישכח" חוק שיאפשר לנו לגרום לרשת לשכוח דברים שלנו שאנחנו לא רוצים שאנשים ידעו או יחשפו אליהם, וכל זאת בעקבות פרשת מקס שרמס וההתנגדות של פייסבוק לפרסם מה היא יודעת ובעצם "זוכרת" על כל משתמש ומשתמש ושתאפשר לנו גם "לשכוח" דברים. הרי למי לא קרה שהוא העלה איזה תמונת פדיחה שבה לו לשכוח ? או איזה פוסט לא נעים שאתה לא רוצה שיקשרו אותו אלייך או אפילו פוסט שרק התחלנו לרשום אבל התחרטנו על מה שרשמנו? אז כפי שראינו הרשת זוכרת ולרוב היא לא שוכחת את אותם דברים ועכשיו תשאלו את עצמכם האם אני באמת רוצה שידעו ויזכרו כל כך הרבה דברים שעשיתי והאם יש לי גם את הזכות לבחור מה יזכר או מה ישכח?.

מוזמנים לראות את התוכנית המערכת עם שלי ייחימוביץ שבדקה מה גוגל יודע עלינו? יש מצב טוב שתגלו הרבה דברים חדשים שלא ידעתם…..

 

on this day

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

 

לפייסבוק יש קטע חדש (כבר לא חדש בתכלס) להזכיר לי אותך, להזכיר לי כמה כייף היה לנו. לפני חודש בדיוק היינו במסיבה, כל כך נהננו ואת כמובן כל כך אהבת להצטלם שבמקום לרקוד רוב הזמן הצטלמנו והינה כעבור כמה שנים התמונות חוזרות אליי ומעלות זיכרונות נעימים מהולים בעצב. את מסתכלת עליי דרך התמונות, עם העיניים הכחולות הגדולות שלך ומזכירה לי כמה את חסרה לי. אני חייבת להודות שלפעמים זה מגיע ברגעים שלא מתאימים לי, רגעים שבהם הנוסטלגיה העצובה מנתקת אותי מהסביבה ונותנת לי לשקוע במחשבות.

אפשר לומר שפייסבוק זהו בעצם מחסן מקוון עצום שבו אנחנו שומרים את הזיכרונות שלנו ובשנתיים האחרונות פייסבוק הגדילו לעשות והשיקו את פיצ'ר חדש לחובבי הנוסטלגיה. "on this day" מבית היוצר של מארק צוקרברג ופייסבוק, מספרים לנו המשתמשים מה קרה היום לפני…, אני חייבת להודות שלרוב זה נחמד ומצחיק. תמונות שלי מהתיכון בבגדים נוראיים, סטאטוסים שהיום היו מביכים אותי וסרטונים שגורמים לי לצחוק בקול ולהתגעגע למה שהיה פעם. כשאני רואה זיכרון כזה, שם בתחילת הפיד שלי זה ישר מחזיר אותי למקומות, רגעים, אנשים, חוויות ומזכיר לי שסך הכל נהנתי :)

אז נכון פייסבוק תמיד משפר ומעדכן את עצמו, לכן לא תראו ב "on this day"' תמונות עם האקס (זאת רק עם שיניתם את מערכת היחסים שלכם) ותמונות עם אנשים שנפטרו זאת בשביל שלא נרגיש או נוחות או עצב, פייסבוק הגדול יסנן זאת בשבילכם. אך על אף זאת, במקרים של אי הזנת מערכת יחסים או אי עדכון פרופיל הנפטר והשמת מצבה דיגיטלית בעמודו כנראה שזיכרונות רעים/ עצובים ושליליים ימשיכו להציף אתכם

אבל כמו שכתבתי קודם, מה קורה כאשר פייסבוק מעלה רגעים שכרגע לא בא לי לשקוע בהם? איפה השליטה שלי בזיכרונות שלי ובתמונות שלי?

facebook-arkadaslik-gunu

 

 

"לזכרו של…"

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

הרשתות החברתיות ופייסבוק בראשם הביאו לשינויים מהותיים בחיינו ובין היתר את האופן שבו אנו מנציחים זיכרון.

את מצפה טל אני מכירה היטב וכבר בתור נערה הלכתי עם חברים למצפה עם שמיכה, פקל קפה וחטיפים. היינו יושבים שם שעות- מדברים, צוחקים, לעיתים רואים את השקיעה ולפעמים סתם לראות את הכוכבים (ממליצה לכם, בלילה רואים הרבה כוכבים נופלים). תמיד כשהיינו מגיעים הייתי רואה בצד מן שלט קטן, שלט שאף פעם לא ייחסתי לו חשיבות. מסתבר שהשלט מספר את סיפורו של המצפה אשר נבנה במטרה להנציח את זכרונו של סגן טל צמח אשר נהרג בפעילות מבצעית בשנת 2002. מודה, אף פעם לא התעניינתי מדוע הוקם המצפה ומה סיפורו אך שיטוט מהיר באינטרנט גולל בפניי את הסיבות להקמתו.

קפיצה קלה בזמן לשנת 2014, מבצע צוק איתן. בין הנופלים הרבים והאבל הלאומי שאפף את המדינה, אי אפשר היה להתעלם מכך והרשתות החברתיות געשו בסיפורי הנופלים. בין כל הסיפורים האישיים והמרגשים, נתקלתי בסיפורו של בר רהב ז"ל. חיפוש מהיר של שמו בפייסבוק הביא אותי לעמוד ששמו "לזכרו של בר רהב ז"ל". המשפחה של בר וחבריו החליטו להנציח אותו בדרך שונה, מעניינת. כזו שעד היום אני נתקלת בה בפיד שלי. הם לקחו את תחביבו העיקר שלי בר, טיולים, יצרו סיסמא "מטיילים עם בר" , קראו לאנשים להצטלם עם שלט הנושא את הסיסמא בעודם מטיילים ולהעלות לפייסבוק כאשר התמונות עולות גם בעמוד ההנצחה שלו. עמוד הפייסבוק עד היום מתעדכן ומכיל בתוכו המון תמונות של אנשים שנרתמו לקמפיין והצטלמו בארץ ובעולם על רקע נופים עוצרי נשימה.

אפשר לומר כי עידן הרשת והפייסבוק הביאו להנצחה מסוג אחר, לא בהכרח טוב יותר אך עדיין שונה. לנופלים יש פנים וסיפור שנגלים אלינו במהירות יתרה בשיטוט מהיר ברשת החברתית ומופץ במהירות למספר רב של אנשים. בנוסף אנו יכולים לקחת חלק בהנצחתם, להרגיש חיבור ולהרגיש כי אנו תומכים במשפחות אשר איבדו את יקיריהם.

 

774970801001599640360no

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

ויקיפדיה היא מעוז של זיכרון וידע- שם העולם מתועד, המידע נאסף, נאגר ומוגש לקהל- יש אנשים שטוענים (ובצדק) שויקיפדיה הרגה את האנציקלופדיות הקלאסיות והכבדות שהיו לנו פעם.

אז כיצד מעוז שימור ההיסטוריה, אספן הזיכרונות הזה- הוא קפיטליסטי?

ויקיפדיה מנוהלת על ידי ויקיפדים, מי הם אותם ויקיפדים אתם שואלים בטח- אלו הם אנשים כמוני וכמוכם שיש להם את הכוח לערוך, לשנות וכו' את ויקיפדיה- אבל מתן ויקיפדיה היא אנציקלופדיה חופשית! כולם יכולים לערוך שם! (רמז- אתם צודקים) אבל לויקיפדים יש כוח שלנו אין- וזה לערוך את העריכה שלנו. הויקיפדים הם נבחרי ויקיפדיה להיות מעין 'עורכים ראשיים' ולהם יש את הכוח לערוך את כל הערכים הקיימים בויקיפדיה, להעלות ערכים משלהם ובכלל לשלוט ביד רמה על המתרחש באנציקלופדיה- שכבר לא באמת כל כך חופשית.

ישנם דיונים רבים סביב החופש שויקיפדיה נותנת או שלא נותנת. לי למשל יצא לשמוע באופן אישי על כמה חברים שמסרבים להעלות איזה ערך מסוים כי הם יודעים מניסיון עבר שויקיפדים נבחרים יערכו להם אותו ויהרסו אותו ואת מטרותיו.

אז נשאלת שאלה מוסרית- הא ויקיפדיה היא קפיטליסטית? כן. במקום שבו ידע הוא בגדר שוק חופשי ותחרותי, נתון למניפולציות שאין אנו יודעים עליהן כי הכותב הוא אנונימי- אין אנו יודעים אם אנו צורכים את האמת כפי שהיא, כמו בקפיטליזם- החזק מנצח וככל הנראה הערך שאנו קוראים הוא ערך מנצח של ויקיפד מסוים שרצה שהאג'נדה שלו תשנה את ההסתכלות של האנשים.

וכן, זה בהחלט יכול להרוס לנו את החיים- המסחר הדיגיטלי במידע כמשנה מציאות ומשנה תפיסות היסטוריות יכול להפיל אותנו כאנשים כחברה וכתרבות- אם רשום אצלנו בויקיפדיה העברית על מלחמת השחרור- אז בויקיפדיה האנגלית רשום על מלחמת הרבים יהודים של שנת 1948. זוהי כותרת שלבדה משנה את התפיסה של הקורא- את ההיסטוריה היהודית ישראלית.

אני מודה, ויקיפדיה היא כלי נהדר לידע וללימוד על דברים- אבל אני מפחד. אי אפשר להיות אובייקטיבי לגמרי, אבל יש מידה מסוימת של מניפולציות שאפשר להפעיל על צרכן. ואנו כצרכנים נתונים להמון פרסומות שמשפיעות לנו על התפיסה של מה טוב ומה רע. לא צריך גם שויקיפדיה תהרוס לנו את התפיסות- או שמא היא לא?

 

חופשי? לא בהכרח

"בואו נדליק נר זיכרון וירטואלי- יאי!"

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

נר וירטואלי. לא הבנתי.

אם נרצה או לא נרצה, המדינה שלנו מלאה בשכול, מלא שכול. החל מזיכרון השואה הקולקטיבי המהדהד בנו תמיד וביום אחד בשנה אפילו יותר, ועד ימי זיכרון לחללי צה"ל, לנפגעי פעולות האיבה, אסונות, פיגועים, מלחמות, מבצעים, לא חסר שכול, מלא שכול. כמובן שחברו הטוב של השכול הוא ההזדהות, האמפתיה, הם תמיד באים יחד, במיוחד במדינה הקטנה שלנו. כל אחד כאן מכיר מישהו. ואם הוא לא מכיר מישהו אז הוא מכיר מישהו שמכיר מישהו. זה נוגע בכולנו, פוגע בכולנו, וכולנו נרתם, נתאגד ונחזק, אי אפשר לקחת את זה מהעם שלנו. יום למחרת כבר תהיה ביקורת, כבר תהיה מחאה, כבר תקום התנגדות, כבר יריבו על זה בפייסבוק, כבר יפתחו קבוצה, כבר ינדו ויחרימו. אבל ביום ששכול מגיע לבקר אחד מאתנו, מדינה שלמה פותחת לו את הדלת, עורף איתן עומד מולו. זה לא הופך את השכול לאורח רצוי יותר, אבל לעיתים זה הופך את השהות שלו לנסבלת, לפחות לאותו יום. לי, באופן אישי הימים האלה מזכירים לי לאן אני שייכת, ולמרות שאני לא תמיד הכי פטריוטית, בדרך כלל לא ששה לקרב בשם השם ובשביל האדמה ואפילו נוטה להשתעשע ברעיון של שכר דירה נמוך בברלין, התחושה המחבקת הזאת של אמפתיה ושייכות עוטפת אותי וממלאת אותי באהבה למקום הזה כל פעם מחדש.

אבל…

בשנים האחרונות אני נחשפת יותר ויותר לתופעה התמוהה בעיניי של הנרות הווירטואליים. אפשר להדליק מגוון רחב של נרות, אפשר להדליק אותם עבור אדם ספציפי או לעשות סוג של "שאפל" ולקבל שם של חלל רנדומלי לחלוטין שנדלה מתוך מאגר עצום שסיפחנו לנו עם השנים, אפשר להיות חלק מהדלקה קולקטיבית שמתיימרת להיות "ההדלקה הגדולה בעולם!" או שאפשר פשוט להניח תמונות של נרות דולקים במקום הפנים היפות שלנו בפרופיל, בסטורי או כפוסט לצד מילים מנחמות, מחזקות או מזדהות. נדמה כי אנחנו מעתיקים את החיים שלנו לאט לאט לתוך החלל הווירטואלי והטענה כי "אם זה לא בפייסבוק זה לא קיים" תופסת פה מקום נכבד. אני תוהה האם לחיצה על כפתור מהווה תחליף הולם לטקס של הדלקת נר אמיתי, האם היא מסמלת את כל מה שהוא מסמל, האם ההרגשה של החום שנפלט מהלהבה בקרבת היד המדליקה אינו זכר לחום גופו של הנופל? האם השעווה הניגרת עד לכיליונו של הנר אינה מסמלת את מסלול חיו ואת סופם? האם האור שמפיק הנר אינו מיועד להאיר את דרכו של המת? אני יכולה להמשיך ככה כל היום. מעניין אותי אם המדליקים הווירטואליים מאמינים כי הנר הווירטואלי מייצג את כל אלו. אני לא אדם מאמין, אבל אני אדם סנטימנטלי. והנר הזה, שבקלות כל כך עבר למרחב האינטרנטי מסמן את העולם הגשמי שהולך ומצטמצם. מצטמצם עד לנגיעה מינימלית במקשי המקלדת, שאין לי ספק שבמוקדם או מאוחר ייעלמו גם הם. אני לא יכולה שלא לתהות האם אותם מדליקי נרות ווירטואליים עושים זאת על מנת שהמעגל החברתי ווירטואלי שלהם יראה כי הם מכבדים את היום, מכבדים את המת. או שמא הם פשוט רוצים להיות חלק. במקרה כזה, אציע להם ללכת להדליק נר, אמיתי, פיזי, כזה שהשעווה נוזלת ממנו, כזה שאש בוערת בו, כזה שנכבה עם סוף היום. תעשו זאת לצד אנשים, שאוהבים אותך, שאהבו אותם, תעלו תמונה מהמפגש והדלקת הנרות לאינסטגרם, תכתבו געגועים, תנציחו, תשתפו, תחלקו, תהיו חלק, תהיו הנחמה, האמפתיה, הגב. אבל את הנר, שאמור להוביל אותם בחשכת הדרך, תדליקו עם גפרור או מצית, לא עם עכבר ומקלדת.

דור שלישי לשואה

פורסם בתאריךיוני 20th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

"ניושה" הוא סרט עדות של ניצולת שואה אשר מוצג בסרט אנימציה.

את ההיסטוריה אנו בוחנים כל פעם מחדש דרת העניים של ההווה, ולכן ניתן לראות כל פעם מחדש ייצוגים שונים של העבר, במקרה זה של ייצוג זיכרון השואה.
אני חושבת שסרט אנימציה לא היה עובר חלק בזמנים אחרים, הוא מתחבר לעידן של הדור השלישי, עידן בו האופי החזותי תופס את שומת הלב המריבית. ברגע שיש עדות לא יבשה, של שוט אחד של העד\ה, אלא סרט, אפילו שהוא אנימציה אשר מחבר אותנו ככל שניתן למה שנאמר, אנו יכולים להתחבר ביתר קלות. מעבר לכך, ייצוג השואה עבר בדור שלנו גלגול שבער היה נחשב לטאבו או מזלזל. אנו מרשים לעצמנו לבחון את הנושא בדרך אחרת, ולגלג לייוצגים השכיחים מהעבר: כך למשל יש סרטונים ברשת אשר מדבבים את היטלר מחפש חנייה בתל אביב, היטלר ומחירי הדיור, היטלר שמעוצבן שהוזמן לעוד חתונה ומגוון דיבובים נוספים.
הסרטונים הללו  כמובן לא באים לזלזל באופן ייצוג השואה, אלא להפך הם מתאימים לתקופה בו הוא מתקיים, אך שינויים בייצוג זיכרון, על אחת כמה וכמה זיכרון אשר עיצב את אופי המדינה מעודדים בדרך כלל התנגדות.
אך לפי דעתי הציניות אשר מאפיינת את הדור שלנו, לא באה לזלזל, אלא מדובר בדרך התמודדות לגיטימית לכל דבר, איני חושבת שרק דרך יגון ובכי מגיעים לקטרזיס אלא גם בדרכים אחרות, וצחוק היא אחת מהן. כך גם ובואפן שונה לגמרי הסרט "ניושה", סרט עדות אשר חושף ומעניין את הצופה ולמרות שמרחיק אותנו מהעד הוא מקרב אותנו אל העדות.