אומרים לנו שהזיכרון וההיסטוריה מהווים חלק בלתי נפרד מהזהות והתודעה הלאומית, שלנו ושל כל עם או חברה אחרת בעולם כולו. אבל האם הזיכרון ההיסטורי שלנו הופך אט אט לזיכרון עצמי? ולשם מה בעצם אנחנו מתעדים?

עוד מימי האדם הקדמון נחקק הזיכרון על קירות המערות בהם חי. הוא תיעד את מסעותיו, חיי היום יום, הציד ואורח החיו. אולי כבר אז הבין אותו מלקט, כי כדי להישאר בתודעת היקום הוא צריך להשאיר אחריו תיעוד. במודע, או שלא, אותו תיעוד הפך אותו להיסטוריון הראשון שמעשיו יזכרו לדורי דורות. אופס, דורי דורות? כלומר אולי כבר אז בימי קדמונים הייתה לו תודעה שבטית, שזיכרון הוא ערך לקיומה של חברה? אולי בדרך זאת הוא בחר להשאיר לבניו ובנותיו את "דרך החיים" שלו ולהנחיל להם מורשת. הרי אותו "כתב" ציורי, הוא חלק מתהליך של הצפנה ופענוח ששמור לקבוצה מסוימת, שיודעת לקרוא את אותו צופן, לפרשו ולפעול לפיו.

אותו זיכרון שהנחילו לנו קדמונים, השתכלל במשך השנים והפך להיות חלק בלתי נפרד מהיכולת שלנו לשמור על סדר וארגון, בין עם אישי או שילטוני, כמנגנון לפקח על החברה שלנו וממד לתקשורת בינינו. אבל מה קורה כשהזיכרון שאנחנו מנחילים לילדנו כמוהו כקליפת השום, חקוק על מים ורוב הסיכויים שלא יישאר/ ישמר לנצח? הרי הגיליונות האלקטרוניים, שאנחנו מזרימים עד אין סוף ברשת, סופם שיכחדו. היכולת שלנו להיות בעת הזאת ביוגרפים, במאים, עורכים של חיי היום יום שלנו אותם אנחנו מתעדים ומעלים לרשת היא בלתי מוגבלת ונגישה כל כך, מה שמביא אותי לתהות האם התיעוד שאנחנו עמלים עליו כל כך ובאינטנסיביות שגובלת באובססיביות, יישאר כל לעולמי עולמים? האם בעוד מיליון שנה יהיה זכר למה שעשינו היום?

האם נוכל למצוא מנגנון, כפי שעשה האדם הקדמון, שלא מדעת, באותה מערה על הקיר, שישמור לדורי דורות את התיעוד שאנחנו כל כך עמלים עליו בעת הזאת?

באיזה ספרייה זה ישמר? מי ישמור על זה? ואיזה מנגנון פיקוח יהיה זה, שמבטיח לשמור עליו מכל משמר ומה בעצם אנחנו או השלטון עושה כדי לשמור עליו?

תוך כדי כתיבת הטקסט הזה, נפתח אצלי סכר של שאלות הקשורות לקיום שלנו ולעתיד ההיסטורי שלנו ואיך בעצם ניכנס לדפי ההיסטוריה ובאיזה אופן? מה שמביא אותי לתהות, האם יש בכלל ערך לעומס הרב שאנחנו מלקטים ומעמיסים על הכתפיים שלנו כדי לתעד את עצמנו, את משפחתנו ואת מעשינו? לשם מה? ולמען מי?

י.ח