אתם צופים בארכיון הבלוג של חודש מאי, 2017

ילדים הם עם "רע"…

פורסם בתאריךמאי 23rd, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

כל ילד שהוא קצת "חריג" חווה הצקות מילדים, ככל שאנו גדלים מתפתחים אצלנו המוסר, האנושיות והאכפתיות ואנו מגלים שמה שקרה אינו בסדר, ואם אנו מספיק חזקים, נצליח לשים את טראומת הילדות מאחור.

כשהייתי קטנה, לא היית מקובלת. סבלתי מהצקות והשפלות מילדים, אף אחד לא הגן עליי או שמר עליי ואמרתי לעצמי תמיד בתור ילדה, שכשנסיים את הלימודים, המצב ישתנה, ותקופת בית הספר היסודי זה לא מה שיקבע מי אני כבן אדם.

בתקופה האחרונה, תופעת ההתעללות, קיבלה כלי חדש שמאפשרת לה לבצע טוויסט אכזרי מיוחד- הכלי הזה הוא הרשתות החברתיות. הדטרמיניזם הטכנולוגי אומר כי הטכנולוגיה, היא זו שקובעת את המהלכים ההיסטוריים ועתיד החברה נקבע באמצעותה ובהשפעתה, דבר זה משפיע על השיח שלנו וההשתנות שלנו בעקבות הרשתות החברתיות, קרי; וואטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם וכו'. לדוגמא, לפני כבערך חודש עלתה הסדרה; "13 סיבות למה" לרשת נטפליקס. הסדרה מסוגת הדרמה, מעלה לדיון את נושא השיימינג בעידן האינטרנטי. העלילה סובבת הגיבורה-אנה, נערה בגיל תיכון שחווה התעללות עד שהיא לוקחת את חייה ומתאבדת. אנה, היא נערה מתבגרת חכמה ורגישה, הפורסת את סיבותיה למוות על פני 13 קלטות כן, כן כמו של פעם. הסדרה מציגה ניגודים בין ישן לחדש, בין הטוב לרע – פעם היה יותר טוב, האומנם?

לעיתים, מפחיד אותי לחשוב מה היה קורה אם הייתי גדלה בעידן הדיגיטלי של היום בתור ילדת יסודי, האם גם אז הייתי יכולה לשכנע את עצמי שהכל יעבור? אולי אם הכול היה פומבי, יכלתי להזעיק עזרה יותר בקלות, או ההפך- אולי הייתי שוקעת אל תוך מסך ומאמינה למילים הדיגיטליות שיורים לעברי?

הטכנו-ריאליזם, היא גישה המאמינה בחינוך כמנגיש טכנולוגיה ואופן שימושו באופן חיובי לאוכלוסייה הרחבה. בדומה לכך, גם אני מאמינה כי חינוך יכול להשפיע על השיח הרשתי ויש לנקוט צעדים במערכת החינוך, עם זאת יש לזכור כי מאז שחר הימים או לפחות בהיסטוריה האישית שלי –  ילדים הם 'עם' רע. הם לא יודעים להבדיל בין טוב לרע ולפעמים ההצקות נובעות ממשהו עמוק, או מסתם שעמום. לפי דעתי גם חינוך לא יבטל זאת במאה אחוז, ועלינו להבין כי אנחנו חיים בדור אינטרנטי שהוא נפיץ ורגיש ביותר מפעם. בהתאם לכך, יש להגביר את הערנות, הרגישות, והאכפתיות שלנו – האנשים הבוגרים שכבר היו שם – לתת תקווה ל – 'עופות המוזרים' שקיימים באוכלוסייה ולהגיד להם שגם הם יהיו ברבור יפיפה מבפנים ומבחוץ, אם רק יהיו קצת סבלנים.

כוכבת הסדרה

כוכבת הסדרה

 

כתבה: אורטל גלינדוס

זיכרונות היסטוריים קדמונים

פורסם בתאריךמאי 16th, 2017 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

אומרים לנו שהזיכרון וההיסטוריה מהווים חלק בלתי נפרד מהזהות והתודעה הלאומית, שלנו ושל כל עם או חברה אחרת בעולם כולו. אבל האם הזיכרון ההיסטורי שלנו הופך אט אט לזיכרון עצמי? ולשם מה בעצם אנחנו מתעדים?

עוד מימי האדם הקדמון נחקק הזיכרון על קירות המערות בהם חי. הוא תיעד את מסעותיו, חיי היום יום, הציד ואורח החיו. אולי כבר אז הבין אותו מלקט, כי כדי להישאר בתודעת היקום הוא צריך להשאיר אחריו תיעוד. במודע, או שלא, אותו תיעוד הפך אותו להיסטוריון הראשון שמעשיו יזכרו לדורי דורות. אופס, דורי דורות? כלומר אולי כבר אז בימי קדמונים הייתה לו תודעה שבטית, שזיכרון הוא ערך לקיומה של חברה? אולי בדרך זאת הוא בחר להשאיר לבניו ובנותיו את "דרך החיים" שלו ולהנחיל להם מורשת. הרי אותו "כתב" ציורי, הוא חלק מתהליך של הצפנה ופענוח ששמור לקבוצה מסוימת, שיודעת לקרוא את אותו צופן, לפרשו ולפעול לפיו.

אותו זיכרון שהנחילו לנו קדמונים, השתכלל במשך השנים והפך להיות חלק בלתי נפרד מהיכולת שלנו לשמור על סדר וארגון, בין עם אישי או שילטוני, כמנגנון לפקח על החברה שלנו וממד לתקשורת בינינו. אבל מה קורה כשהזיכרון שאנחנו מנחילים לילדנו כמוהו כקליפת השום, חקוק על מים ורוב הסיכויים שלא יישאר/ ישמר לנצח? הרי הגיליונות האלקטרוניים, שאנחנו מזרימים עד אין סוף ברשת, סופם שיכחדו. היכולת שלנו להיות בעת הזאת ביוגרפים, במאים, עורכים של חיי היום יום שלנו אותם אנחנו מתעדים ומעלים לרשת היא בלתי מוגבלת ונגישה כל כך, מה שמביא אותי לתהות האם התיעוד שאנחנו עמלים עליו כל כך ובאינטנסיביות שגובלת באובססיביות, יישאר כל לעולמי עולמים? האם בעוד מיליון שנה יהיה זכר למה שעשינו היום?

האם נוכל למצוא מנגנון, כפי שעשה האדם הקדמון, שלא מדעת, באותה מערה על הקיר, שישמור לדורי דורות את התיעוד שאנחנו כל כך עמלים עליו בעת הזאת?

באיזה ספרייה זה ישמר? מי ישמור על זה? ואיזה מנגנון פיקוח יהיה זה, שמבטיח לשמור עליו מכל משמר ומה בעצם אנחנו או השלטון עושה כדי לשמור עליו?

תוך כדי כתיבת הטקסט הזה, נפתח אצלי סכר של שאלות הקשורות לקיום שלנו ולעתיד ההיסטורי שלנו ואיך בעצם ניכנס לדפי ההיסטוריה ובאיזה אופן? מה שמביא אותי לתהות, האם יש בכלל ערך לעומס הרב שאנחנו מלקטים ומעמיסים על הכתפיים שלנו כדי לתעד את עצמנו, את משפחתנו ואת מעשינו? לשם מה? ולמען מי?

י.ח