אתם צופים בארכיון הבלוג של חודש יוני, 2016

הכניסה לסמארטפונים אסורה

פורסם בתאריךיוני 15th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

אני מקנאה באנשים שיודעים איך לשלב את התפקיד המקצועי בחיים האישיים שלהם. אותי לימדו שאת הכובע של העיתונאי אני לא אמורה להוריד מעליי לעולם. לא משנה איפה אני בארץ או בעולם, אני תמיד חייבת לזכור שאני עיתונאית. ויש בזה מן ההיגיון, הרי כעיתונאית אני סקרנית מטבעי. אבל הרעיון הוא שמעבר לסקרנות נדרש ממני גם לתעד כל דבר, לצלם, לכתוב, לשמר ולפרסם שכולם יראו ויידעו.

לכל הופעה שאני הולכת, בכל בילוי גרנדיוזי, בגל אירוע יוצא דופן, אני מתחבטת בשאלה – האם לעשות את התפקיד העיתונאי שלי ולצלם או לחוות את הרגע עצמו?

לפני כמה חודשים הייתי בהופעה של סיינפלד. לפני שהגעתי לשם תכננתי לכתוב טור דעה ארוך, מעניין ומלא בתמונות. תכננתי להעלות תמונות שלי לפייסבוק עם כל הקהל ואת סיינפלד מרחוק. הרי אני אהיה שם ויהיו בידיי את כל האפשרויות לצילום – וידאו וסיטלס, והכל בזכות הסמארטפון שלי. כשהתיישבתי במושב שלי, כל כך שמחתי ששכחתי את כל התוכניות שלי. שכחתי לצלם ושכחתי לתעד. כי נהניתי והיה לי טוב, והזיכרון נשאר איתי ויישאר איתי לתמיד. הוא פשוט לא יהיה הזיכרון המשותף שלי ושל כולם, אלא שלי ושל בן זוגי שישב לידי וצחק איתי.

המחשבה שמלווה אותי כבר הרבה זמן היא 'כמה כיף היה פעם'. פעם לא היו טלפונים ניידים  ועוד עם מצלמה שיכולנו לקחת איתנו לכל אירוע. לכל תמונה הייתה משמעות ולא צולמו 100 תמונות בדקה רק כי אפשר. בכל פגישה, בעבודה, במסיבה לא היה את הטלפון לברוח אליו אז האנשים היו מתקשרים ביניהם. ההורים שלי תמיד אמרו לי שכשהם היו בגילי, היה יותר טוב. ולפעמים אני גם חושבת שהם צודקים. אני מנסה שלא להיות כפויית טובה ואני אומרת תודה על כל האפשרויות שקיימות בימינו ועל הזכרונות שנשמרים ומתועדים בזכות הסמארטפון. ועם זאת, לפעמים הייתי רוצה לצאת למקומות שאסורה בהם הכניסה עם סמארטפון.

הפייסבוק שלי אחרי מותי

פורסם בתאריךיוני 15th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

מאת: ירדן לאור

לפני כמה שנים חברה טובה שלי בחרה לשים קץ לחייה, היא רצתה את זה כל כך חזק שהיא הספיקה לירות בליבה עם ה-m16 שלה יותר מפעם אחת. היו ימים שכעסתי עליה על האנוכיות לעשות דבר כזה לאחיות שלה, לאמא שלה ולחברים. היו ימים שתמכתי בהחלטה שלה – קלישאתי ככל שזה יהיה- אלו היו החיים שלה. ויש הרבה ימים בהם אני פשוט מתגעגעת. היא חוזרת אלי ואני חושבת עליה הרבה פעמים, כשאני פוגשת חבר או חברה משותפים, כשמדברים סביבי על התאבדות במהלך השירות הצבאי, כשאני פוגשת מישהי עם שם כמו שלה או כשאני נוסעת באוטו ליד המקום בו הודיעו לי שזה קרה. לעתים היא גם היא חוזרת אלי ואני נתקלת בה באופן לא צפוי, כשאני עוסקת בפעילות שהיא הכי שגרתית בשבילי – גלילה בפיד בפייסבוק.

השם שלה מופיע בצירוף עם פוסט שמישהו כתב לה על הקיר- כתב לה או כתב לקהל חבריה. כתב כדי לשתף, לקבל תמיכה והזדהות או כי זו הפלטפורמה בה היא עדיין חיה – היא אמנם אינה אך עמוד הפייסבוק שלה ישנו. ככל שעברו השנים כותבים פחות והשם צץ מופיע לעתים רחוקות, אבל כשזה קורה- ליבי מחסיר פעימה. איך היא מפרסמת משהו? ואז עולה השאלה שמעסיקה אותי רבות- למה אנחנו משאירים עמוד פייסבוק של מישהו שהלך מאיתנו פעיל? ומה אני ארצה שיעשו עם עמוד הפייסבוק שלי אחרי אלך. מצד אחד- אני חושבת שדרכו ילדיי, נכדיי, ניניי ושאר בני משפחתי יוכלו ללמוד עלי- על דברים שעשיתי ואהבתי, על רגעים בחיים שבחרתי להנציח על קירות הרשת החברתית ועל מה שחברי אמרו עלי בימי הולדת או אחרי מספר שנות חברות ברשת. מן הצד השני אני לא בטוחה שאני רוצה שעמוד הפייסבוק שלי יצוץ בפיד של חברי אחרי לכתי ויגרום להם לאי נעימות כמו שקורה לי. אחרי מותי ספדו לי מעל קברי- לא בעמוד הפייסבוק שלי.

גיליתי שהסמארטפון של האקס שלי נגנב

פורסם בתאריךיוני 15th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

מאת: הודיה עסיס

מערכת היחסים האחרונה שלי נגמרה לפני ארבעה חודשים. לפני שבוע גיליתי שהפלאפון שלו נגנב. הדבר הראשון שעלה לי לראש זה כמות הזכרונות, התמונות, ההודעות שפשוט נעלמו. עכשיו אני שואלת את עצמי האם העובדה שהכל נמחק, אומר שכלום לא היה קיים מעולם? על פניו שאלה דרמטית מצידי אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שהיום הדבר העיקרי שאנחנו נאחזים בו זה הזכרונות האלה… שבעצם הם דיגיטליים, טכנולוגיים, טכניים שברגע יכולים פשוט להעלם, להמחק או להגנז!!!

ברגע שהבנתי את המשמעות של הזכרונות האבודים כעסתי נורא. כעסתי שאנחנו אנשים שסומכים על פאקינג פלאפון, חפץ קטן, (חפץ!) שישמור לנו על כל הדברים החשובים לנו, על הז-יכ-ר-ו-ן של הרגעים היפים והחשובים בחיים שלנו… וגם הזכרונות הפחות טובים.

אנחנו חושבים שזה בטוח, מתחברים לסמארטפון באינפוזיה ומאמינים שהוא ישמור לנו אמונים וישמור לנו על כל התוכן האישי. אבל אנחנו שוכחים שזה עוד חפץ שיכול להשבר, להגנב או במקרה הפחות גרוע פשוט להתקלקל.

אומרת לעצמי, במיוחד מאותו רגע, שאשמור הכל על ענן, אבל האם אנחנו יכולים לסמוך גם על זה? מי אמר שזה כל כך בטוח? זה לא פיזי, השימור של הדברים האלה לא תלויים בי בלבד.

טוב, אז אחרי שהתעשתתי על עצמי והבנתי כמה דרמטית יצאתי בפוסט הזה, החלטתי שאין לי ברירה ושאני פשוט לא יכולה לאבד אמון באופן טוטאלי בדיגיטל כמשמר הזכרונות האישיים שלי. מילא לא הייתי אשת דיגיטל במקצוע שלי…

חושבת שאמצא עוד פתרונות… ועם כל חוסר הרציונליות בעניין האקס והפלאפון האבוד… אולי פשוט היקום מסמן לי שהגיע הזמן לשכוח?

 

ארון הספרים היהודי- פיזי או על גבי ענן

פורסם בתאריךיוני 15th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

נולדתי בבית דתי. היום אני כבר לא דתיה אבל גם לא ממש חילונית. מה שבטוח הוא שמשו מהבית לגמרי נשאר בי. זה גורם לי לחשוב על איך אני אגדל את ילדי ואיך הם יגיעו לנקודת האמצע שאני הגעתי אליה. זאת תעלומה ממש גדולה בעיני. איך אני משלבת בין העולם הגדול והמתקדם למסורת ישנה ועתיקה אך מלאה משמעויות בשבילי.

התנ"ך הוא סוג של ארכיון. התחיל כזיכרון על גבי הספר וממשיך להיות זמין לכולם ברחבי ברשת. אין לנו ספק שנמצא אותו שם כי מישהו דאג להעלות אותו ממש בהתחלה. זה מעיד על החשיבות הענקית של המסמך הזה כי לא כל ספר מוצא את עצמו קיים בכל כך הרבה אתרים ובעל תיעוד כזה רחב.

התנ"ך הוא ארכיון ועלי ללמד את ילדי לאהוב אותו. אז כן, קיימים היום פרויקטים מאוד חשובים כמו "929- תנ"ך ביחד" שמנסה לנגיש את התנ"ך לילדים ולאנשים שמתרחקים מספרים מאובקים בריח של דת. מתקיים מצב בו מעבירים את העבר את העולם הדיגיטלי ובכך לחבר את ההווה אליו. המעבר הזה לעולם דיגיטלי מדגיש סיפורים ספציפיים שעוזרים לשמור על זיכרון קולקטיבי שיצדיק את אופן קיומנו. הוא לא בהכרח יפגיש אותנו עם הסיפורים הקשים המעלים שאלות קשות שמפקפקים בכך אך מקדמים אותנו בהבנה ומשלימים את התמונה המלאה.

הגרסה הדיגיטלית מונגשת באיורים, סרטים ומגוון דרכים שיאכילו אותנו בכפית את הסיפורים ההיסטוריים. אך בעיניי הם קצת מדכאת את הדמיון. לדיגיטל יש המון כח אבל כנראה שלמסורת יש יותר. אז עם כל הכבוד לשדרוג הדרך לזיכרון, אני אשמח להישאר בשיטה הישנה והטובה וללמד את ילדי מתוך הארכיון הישן והמאובק. מתוך הספר המודפס. כי רק כך נדע באמת מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים.

הנצחה דיגיטלית

פורסם בתאריךיוני 15th, 2016 בקטגוריה כללי | תגובה אחת »

כשאדם אהוב נפטר ולא משנה מאיזו סיבה, קיים צורך בסיסי של המקורבים לו להנציח אותו. אז בהרבה מאוד מקרים נוכל לראות מצבות או אנדרטאות, גנים או מבנים שנבנו על שם הנפטר ודרכים מסורתיות שכאלה שנועדו להנציח ולשמר את זכרו. אז מעבר להנצחה מסוג כזה, גם האפשרות הדיגיטלית להנצחה, אפשרית ואפילו תופסת תאוצה.

אפשר לבנות אתר אינטרנט או לפתוח בלוג ולהעלות עדכונים וכמובן שאפשר לפנות לרשת החברתית המוכרת לכולנו "פייסבוק". מעבר לעובדה שפייסבוק מאפשרת לפתוח דפי הנצחה לזכרם של אהובים שנפטרו, היא מאפשרת גם לדווח על פרופיל פייסבוק של אדם שנפטר ובכך לשמר את כל רישומיו וזכרונותיו ברשת.

אז למה זה טוב? אנשים משוטטים באינטרנט כל כך הרבה, הנגישות לאותם דפי פייסבוק או פרופילים שדווחו כשייכים לאנשים שנפטרו הרבה יותר גדולה מאשר הגעה לאנדרטה או מבנה הממוקם במרחב פיזי מסוים. היתרון של הטכנולוגיה במקרה הזה, הוא שהיא לא מוגבלת במרחב כמו הנצחה פיזית, אלא קיימת במרחב של כל אחד ואחד מאיתנו ולכן התכנים יותר נגישים. אז אם בעבר היינו שומרים תמונות באלבומים וסרטונים על קלטות וידאו ומפחדים לאבד את התמונות או שמשהו יקרה להן. במקרה הזה, הכל נמצא ברשת וגם ניתן לגבות את המידע בעוד מקומות כדי למנוע את אובדנו. אז מעבר לזה שניתן להימנע מאובדן של המידע, גם ניתן לשתף את כולם בזיכרונות הללו.

למה זה לא טוב? בדיוק מאותה סיבה. זה נגיש לכולם, האבל הפרטי הופך להיות משותף ויש אנשים שיראו את זה כחדירה לפרטיות של משפחתם או של הנפטר.

אני דווקא בעד ההנצחה האינטרנטית הזו. גם אני שוטטתי בדפי הנצחה של אנשים שנפטרו בין אם היו חיילים או אנשים אנונימיים. קראתי סיפורים, צפיתי בתמונות, חיזקתי את המשפחות ובכך לקחתי חלק בשימור והנצחת זיכרונם. חלילה לא מאחלת לאף אחד להיות בסיטואציה כזאת, אבל קחו בחשבון שהנצחה אינטרנטית יכולה להיות מועילה, מחזקת ובעיקר משמרת זיכרונות מאדם שאנחנו אוהבים ואיננו עוד. כי בסופו של דבר, יש מולנו ארכיון דיגיטלי שעוסק בזיכרונות שיש לנו מאדם אהוב שאיבדנו, ההנצחה הזאת נגישה מכל סמארטפון, מכל מקום ובכל זמן. אז למה לא בעצם?

העננים של היום הם לא העננים של פעם

פורסם בתאריךיוני 15th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

פעם, כשרציתי לברוח טיפה מהעולם ולבהות,

חיפשתי צורות בעננים בשמיים.

היום, כשאני רוצה לבהות בסתם משהו ולרגע להתנתק,

אני נכנסת לפייסבוק.

"חברים" משתפים "זיכרונות", מתעדים רגעים לא משמעותיים.

גם ככה העננים של היום הם לא העננים של פעם,

וכנראה אם נשאל ילד מה זה ענן הוא לא יגיד עב, אלא יצביע לשמיים ויחשוב בראש שברור שזה מאגר בלתי נדלה ששומר כל דבר שאתה עושה באינטרנט.

טוב, אולי זה לא בדיוק מה שהוא יחשוב היום.

אבל בעתיד הלא רחוק…

הופעה למחשבה

פורסם בתאריךיוני 15th, 2016 בקטגוריה כללי | תגובה אחת »

לא מזמן הלכתי להופעה של זמר מוכר בפארק הירקון. התרגשתי מאד לקראת ההופעה, לקראת האפשרות לראות את אחד מהזמרים האהובים עלי בתבל פנים מול פנים, וספרתי את הימים עד שהיום המיוחל יגיע. כשיום ההופעה אכן הגיע, הסתבר לי (לא שהייתי מופתע) שלא הייתי הנרגש היחיד שעמד בתור בקוצר רוח מול צבא של סדרנים בני 18. המוני ישראלים היו שם, רבים מהם מעריצים מזה שנים, מכירים את רוב השירים ורק רוצים שההופעה תתחיל.

ההופעה התחילה בקטע אינסטרומנטלי שמכניס את עשרות אלפי הצופים לאווירה שמשלבת מוסיקה, קדושה ודחיפות עם הצד המעליב של המרפק. מכיוון שאני לא מגיע להופעות כאלו לעיתים קרובות, הסתכלתי ימינה ושמאלה כדי לראות עד כמה האנשים סביבי נהנים ממפגן הכישרון המרהיב שלבוש בחולצה סגולה עם נצנצים מולנו. ובכן, גם חוקר שב"ק לא היה יכול להבין מה הרגישו אותם אנשים שעמדו לידי, ולא שהפנומן הכזיב, אלא בעיקר בגלל שכל מאמצם היה מושקע בתפיסת הזווית האידיאלית לצילום ותיעוד האירוע החד פעמי הזה. לא היה חיוך של אושר או הבעה זעופה של אכזבה. לא היתה הבעה. הם לא היו שם, למרות שהם קנו כרטיס, עמדו בתורים, ונדחקו כמו כולם בין עשרות אלפי ישראלים שחיכו ליום הזה במשך שבועות ארוכים.

אין לי מושג מתי הדבר הפך לתופעה, אבל אין ספק שצילום הופעות הולך ונהיה נפוץ יותר ויותר ככל שהמצלמות נהיות נגישות יותר (סמארטפונים) ואיכותיות יותר (סמארטפונים טובים). הסתכלתי לאורך המופע מספר פעמים לאחור (תפסתי מקום טוב מקדימה. ככה זה כשמגיעים ב18:00 להופעה שמתחילה ב20:00) ופנסי הפלאפונים מילאו את הקהל כגרעיני תירס בשדה תירס. ואז חשבתי לעצמי: ממתי הזיכרון שלנו הפך להיות מה שאנחנו יכולים לראות בשלב מאוחר יותר? למה עדיף לראות את ההופעה ביום שאחריה, מזווית גרועה ובאיכות בינונית על פני לראות את ההופעה ברגע בו היא חלה, באיכות 6:6 ולהיות נוכח בה? אני מסוגל להבין את הצורך לנצור את הרגע, מסוגל אפילו למחול על כך שבמקום לראות אמן בריטי עושה פעלולים על פסנתר מדי פעם נדחף לי לפריים אייפון כזה או אחר שמתעד את הרגע,  אבל לצלם הופעה שלמה? מה רע ביוטיוב?

יצאתי מההופעה, שהיתה לא פחות ממצוינת אגב, וחשבתי על כמה שפר על מזלי שנגמרה לי הבטרייה באותו יום והפלאפון שלי ישן שנת ערב משעה שלוש בצהריים. לא רק שלא צילמתי תמונה אחת של ההופעה, גם לא שלחתי הודעה, לא קיבלתי התראה בפייסבוק ולא בדקתי מה התוצאה של המשחק שנערך באותו זמן בליגה רחוקה רחוקה.

זאת היתה ההופעה הכי טובה שהייתי בה, בגלל שזו  היתה ההופעה שהכי הייתי בה.

פלאפון חדש?

פורסם בתאריךיוני 15th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

מילים רבות נכתבו בשנים האחרונות על ההתקדמות המטאורית של הטכנולוגיה בכלל ושל עולם הסלולרי בפרט. בכל שנה הטלפונים הניידים משתכללים יותר ויותר, ההבדלים בין הדגם הישן לזה החדש רק גדלים, ובתוך כל תהליך ההתחדשות הזה נדמה שהתיאבון שלנו לפלאפון חדש ומבריק (תרתי משמע) יותר רק הולך וגודל. הסבלנות שלנו לפלאפון ה"ישן", זה שקנינו לפני שנה או אפילו פחות, שואפת לאפס. התכונה הזו בולטת במיוחד ברגעים שבהם הפלאפון מעז לעצור לרגע כדי לחשוב, או עושה פעולה כלשהי בצורה שנראית לנו איטית כמו ליגת העל בכדורגל. הפלאפון הישן, זה שאליו אנחנו כבר רגילים, נראה לנו כדבר הישן ביותר שקיים בעולם. כל ההתרגשות שבקניית המכשיר, ההתרגשות מהתכונות שלו, המצלמה שלו, המהירות שלו- הכל נעלם כשאנחנו תופסים אותו ברגע של חולשה.

ואז ברגע אחד גומלת בלבנו ההחלטה להחליף אותו.

אבל רגע, איך מצדיקים החלפת פלאפון  עתיק חבוט וישן שנת 2015? איך אפשר להצדיק הוצאה כספית לא מתוכננת של אלפי שקלים? פה נמדדת היצירתיות שלנו. אנחנו מאשימים את המחסור בפיצ'רים מסוימים שאנחנו "ממש חייבים", את המעבד שהוא מתחמם מהר מדי, שהפייסבוק עולה לאט מדי, ובמיוחד מעצבנת אותנו האיטיות הבלתי נסבלת מהרגע שבו אנחנו רואים משהו שאנחנו רוצים לתעד ולוחצים על לחצן המצלמה ועד הרגע שבו המצלמה מועילה בטובה להיפתח והמשהו שרצינו לתעד כבר מזמן ברח. אבל בכל שלל התירוצים (ויש עוד המון) שכחנו למה נועד הטלפון מלכתחילה. שכחנו מהו תפקידו של הסלולרי, ומהי הסיבה שרכשנו אחד בהתחלה, כשהדינוזאורים עוד שלטו ביד רמה ואיכות הצלילים עוד נמדדה בפולי. תפקידו של הפלאפון הוא לאפשר לנו לשוחח אחד עם השני, בין אם השיחות הן מילוליות ובין אם הן בטקסט, ואת זה כנראה הפלאפון שלכם עדיין עושה כמו שצריך. אז אם גם לכם ידגדג יום אחד לקנות את הפלאפון החדש בגלל התכונה הסופר חשובה שהוא מביא עמו שבלעדיה כנראה שאי אפשר לחיות (או לעשות סלפי על ידי מספר מצמוצים קבוע מראש), תזכרו שכנראה את תפקידו הקדום הוא עדיין ממלא וחבל על הכסף. הרי בעוד שנה גם הפלאפון החדש והמהיר יראה ישן ואיטי.

הרשת לא שוכחת / איתי עמר

פורסם בתאריךיוני 14th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

זה היה בגיל הטיפש עשרה. הייתי אז תלמיד תיכון שאהב את החיים והחיים, איך לומר? דיי חיבבו אותו. אל אחת ממסיבות הפורים שנערכה בכיתה י', הגעתי מחופש לחתול. אבל לא חתול רגיל, חתול מביך, באמת.  ומה קרה לאחר מכן? אז זהו, זה בדיוק מה שאני בא לספר לכם.

כיאה לסיקור אירועי חג הפורים ברשת, נערך אתר וואלה! לקיומה של תחרות תחפושות אינטרנטית וחיפש אחר גולשים שהצטלמו מחופשים במסיבות החג והיו מעוניינים להשתתף בתחרות. כמי שאהב לראות ולהיראות, נעניתי לאתגר ושלחתי את התמונה הכי מחמיאה שלי מאותו ערב. כבר באותו יום, התפרסמה התמונה שלי באתר וואלה! לצד הכיתוב (המאוד הזוי ולא ברור): "איתי עמר מסביר: אני לא עכבר, אני חתולי".

שנתיים לאחר מכן התגייסתי לחטיבת גבעתי ושימשתי כלוחם (ובהמשך גם כמפקד) בגדוד צבר. התפקיד היה מאוד מאתגר ומספק אך עם זאת גם קשה, סיזיפי ומעייף. כדי שאוכל מעט להתרענן ולחזור עם כוחות מחודשים, נשלחתי לבא"ח גבעתי ובמשך שבוע ימים פיקדתי על מחלקת חיילים שזה עתה התגייסו לצבא. קצת לפני שהגענו לבקום ונפגשו עם החיילים שלא בדיוק הבינו עדיין מה קורה איתם או לאן פניהם מועדות, ביקשו הממונים עליי שאנהג בהם בקשיחות ואקפיד לשמור איתם על מרחק פיקודי.

לכל אורך השבוע, פעלתי בהתאם למצופה ממני ולקחתי את התפקיד מאוד ברצינות (יש האומרים אפילו מוגזמת). מיד לאחר חופשת השבת, חזרנו כולנו לבסיס ונערכנו לקיומו של מסדר ציוד. כבר באותו ערב, היינו צפויים לקיים "שבירת דיסטנס" עם החיילים, להיפרד מהם לשלום ולחזור לשגרה השוחקת בקו שכם. מעט לפני תחילת המסדר ובמהלך העמידה בשלשות, התחלתי להבחין שמשהו קורה. שמתי לב שמספר חיילים החלו לצחקק בינם לבין עצמם ובאופן דיי מוזר, הנחתי שזה קשור בי. מיד באותו רגע, הוצאתי את אחד מהם מן השלשות, העמדתי אותו בפני המחלקה וביקשתי שיספר לכולם מה הצחיק אותו. בלי להתבלבל, ענה החייל כי שמע שאחד המפקדים קרא לי בשם המשפחה ומיד לאחר מכן רץ לחפש אחריי בגוגל.

זוכרים את מסיבת הפורים בכיתה י'? אז זהו, שאני אמנם שכחתי, אבל גוגל זכר מעולה. חיפוש אחר השם שלי במנוע החיפוש, הוביל את החייל לאותה תחרות תחפושת שקיים אתר וואלה! והציגה בגאון את התמונה שלי מחופש לחתול. מצליחים להבין את גודל המבוכה? שבוע שלם אני בונה לעצמי תדמית קשוחה שתתאים לתפקיד שלי ואז פתאום מחליטה ענקית החיפוש להרוס את כל מה שבניתי עם פאקינג תחפושת של חתול. ומה עשה החייל? מיד כשהוא הבחין בתמונה, הוא דאג להפיץ אותה בין חבריו למחלקה, מה שגרם לי להקדים את "שבירת הדיסטנס" שתוכננה לערב ולפרוץ בצחוק המעורבב במבוכה.

כדי למנוע מקרי מבוכה נוספים, שלחתי בקשה להסרת התמונה מהאינדקס של גוגל אך פניותיי נדחו או זכו להתעלמות. ומה קרה מאז? לא הרבה. התמונה המשיכה להופיע במנוע החיפוש במשך תקופה ארוכה. מעט לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, ביצעתי בדיקה נוספת וגיליתי להפתעתי שהתמונה נעלמה. איך אני מסביר את זה? אין לי מושג, אבל אפשר להניח מכך שלענקית החיפוש יש חלק משמעותי בעיצוב הזיכרונות הדיגיטליים שלנו.

כבר חיפשתם את השם שלכם בגוגל היום?

 

זיכרונות בלי בלאגן

פורסם בתאריךיוני 14th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

בתור אוגרת מקצועית (נו, אתם יודעים.. מאלו שלא מסוגלים לזרוק גם את האיגרת שנה טובה שקיבלו בכיתה ב' מהמורה), מאוד נוח לי כל ההמצאות החדשות האלו. לאחרונה שומעים יותר ויותר על המצאות כמו עדשות מגע המאפשרות לצלם תמונות תוך מצמוץ בלבד, או מדענים שהצליחו לאחסן זיכרונות דיגיטליים בצורת DNA. ואני, שכל חיי נאבקת לשמר את החפצים שלי בצורה שפויה ולא במערומי זיכרונות גשמיים שיושבים לי בחדר וצוברים אבק- מרוצה.

יש כאלו שיתלוננו שכבר אין מה להחזיק, למשש, להריח. שהתמונות הישנות לא מצהיבות לעולם, ונשארים כמו אותה "אישה פלקט" של רמי קליינשטיין מתפוחים ותמרים. שכבר אין את ההרגשה המיוחדת של להחזיק את התמונות בידיים ולהתרפק על אותם ימים במקום אחד מסויים שהוא הבית שבו גדלנו. אבל מבחינתי זה כל היופי. אנחנו כאלו יצורים חומריים. לא יכולים להתנתק מכל הרי החומר שיושב לנו בבית ותופס מקום. הלוואי ויכולתי לשחרר מכל זה. לעבור דירה כל שנה מבלי לסחוב איתי ארגזים מלאים בזכרונות שפשוט אין לי לב לזרוק. אבל אני לא יכולה. כי אלו החיים שלי. כן, קשה להודות בזה אבל בלי הזיכרונות שלנו אנחנו מרגישים חסרי אונים וחסרי משמעות.

אני בספק שאי פעם נגיע למצב של שובע מבחינת תיעוד. ותמיד נרצה לשמור את אותו תיעוד. אבל אם כבר אנחנו כאלו יצורים שחייבים להיאחז בעבר, אז למה שלא לפחות נעשה את זה עם קצת פחות סחבת?