מפגשים חברתיים, הופעות חיות ובילויים משפחתיים הופכים להיות מעגל הסובב סביב הסמארטפונים שמשתלטים על האירוע. בזכות רשתות חברתיות, העניין שהן יוצרות, הרצון לא לפספס שום דבר ולא להיעלם מהטיים ליין, אנחנו נדבקים למצלמה במטרה להשיג כמה שיותר תמונות מאותם רגעים.

השנה טיילתי די הרבה, ביקרתי בברצלונה שבוע שלם ושבועיים לאחר חזרתי לארץ טסתי לטיול משפחתי במדריד ודרום ספרד. כחלק מהטיול בדרום ספרד ביקרנו יום שלם במיצר גיברלטר. מקום מרהיב ביופיו, השייך לבריטים- הסיפור שלו מדהים והאתרים בו עוצרים נשימה. הגענו למאורת הקופים המדוברת בגיברלטר כשהסמארטפון בידי מוכנה ומזומנה לירות צרור של תמונות מכל עבר שחלילה אני לא אתעד איזה סצינה. אחרי 15 דקות שאני רק מצלמת, קלטתי שאני באיזה שהיא בועה עם עצמי, המשפחה שלי נעלמה, אין לי מושג מה עברתי בדרך עד שסיימנו את המסלול במאורה. הרגשתי באופוריה. העיקר יש לי תמונות מכל פינה במקום. פתאום נתקפתי תחושת עצב וריקנות. סגרתי את המצלמה, הכנסתי לתיק וחזרתי על המסלול כמעט מההתחלה, לבד.

במקרה הנוכחי הבנתי שאמנם יש לי תמונות מדהימות שמתעדות, העלתי את חלקן גם לפייסבוק, אבל את הרגעים הכיפיים שהמשפחה שלי חוותה ביחד, הצחוקים והרגעים האמיתיים של הביחד אני פספסתי שם.

עם כמה שאני אוהבת לצלם ולתעד, ועם כל האהבה שלי לתמונות שיצאו לי בטיול, למדתי שאמנם יש רגעים שצריך לצלם, אך יש גם טעם טוב שצריך לשמר. צריך לדעת לשים את הגבול ולהבין שיש עולם מחוץ לגבולות הפריים שחבל מאוד לפספס…