סבא שלי הוא אדם מוזר, תמיד הוא לובש חולצות עם שרוול ארוך, לא משנה אם זה חורף, קיץ, סתיו או אביב, השרוולים הארוכים תמיד יהיו שם.

יום אחד אחי הקטן שאל את סבא למה הוא עם שרוולים ארוכים ואם זה קשור למה שאמא אמרה, שהמלחמה עשתה אותו משוגע. הוא הסתכל עליו, הושיב אותו על הברכיים כמו שהוא היה ילד והפשיל את השרוול, היה לו מספר על היד שנראה כאילו מישהו כתב לו עם עט כחול ומיוחד, עט שלא יורד במקלחת גם אם משפשפים ממש חזק. הוא סיפר לו שכשהוא היה קצת יותר מבוגר מהגיל שלו עכשיו, אנשים רעים רשמו לו את זה על היד, הם ניסו למחוק את העם היהודי מהמפה.

אמא ואבא שלי לא חזרו ורק אני נשארתי, עליתי לארץ לבדי ופה הכרתי את אשתי- סבתא שלך והראיתי לכל אותם אנשים רעים, שהילדים שלי ימשיכו לחיות הרבה אחרי שהם יעלמו מהעולם. אחי הקטן התחיל לבכות ושאל אותו: ״מה סבא, האנשים הרעים ירשמו גם לי מספר על היד?״ הוא חייך אליו שוב ואמר לו שלא, שעכשיו אחרי המון שנים אנחנו בארץ ישראל, פה אף אחד לא יפגע בנו, פה אנחנו בטוחים.

כעבור 13 שנה, אחי הקטן נהרג בהתקלות בלבנון וסבא לא בא להלוויה, אבא שלי כעס נורא ולא דיבר איתו עד שסבא היה על ערש דווי. רק אז הוא הסכים לספר לו למה הוא לא הגיע. ״אני שיקרתי לו, אני הבטחתי לו שכאן הוא בטוח ושאף אחד לא יפגע בו, איך זה הגיוני שאני שרדתי את השואה והוא לא הגיע לגיל 22? הוא הסתכל על אבא ובכה..״

 

*הסיפור הוא פרי דמיונו של הכותב