אנשים אוהבים לצלם. לתעד את הרגע, לנצור את החוויה.

לייצר המשכיות לחוויה על ידי התבוננות חוזרת ונשנית בתמונות. ליצור אובייקט פיזי להתרחשות רגעית, שיזכיר מה שהיה.

בעבר, תמונה הייתה מצריכה אנשי מקצוע, צייר מוכשר או צלם שברשותו ציוד יקר ערך. הבחירה בתיעוד רגע מסוים הייתה מתוכננת ובעלת חשיבות. בעידן שלנו הפעולה פשוטה הרבה יותר, שולפים את הסמארטפון, ובלחיצה פשוטה על מסך הזכוכית, יש לנו את זה – רגע מתועד וממוסגר! מה גם שכמות התמונות אינה מוגבלת, ולרב שום צילום אינו מסתכם בתמונה אחת בלבד. בעבר, התמונות הפיזיות היו נמצאות במקום של כבוד באלבום המשפחתי או לכל היותר בתמונה התלויה על הקיר.

השאלה הנשאלת מה קורה בעידן שבו הצילומים אינם בהכרח הופכים לאובייקט פיזי?  מה קורה כאשר הצילומים נשארים בכותלי המרחב הווירטואלי? או נשארים באחד ממכשירים הסמארטפון הישנים ששודרגו למכשיר חדש ומתקדם יותר?

אני מאמינה שאין אפשרות לעצור את ההתפתחויות הטכנולוגיות. ההתפתחות המהירה של הטכנולוגיה לעולם תקדים את היכולת של בני האדם להכיל את השימוש בה. אך יחד עם זאת, לדעתי יש לייצר מודעות להשלכות העתידיות של השימוש בטכנולוגיה. ובנושא תיעוד התמונות, כן להמשיך לתעד, לצלם, אך במקביל לא לזנוח את פעולות פיתוח האלבום הפיזי או לכך היותר את פעולת גיבוי התמונות בתוכנות אשר מיועדות לכך. לכדי כך שכשנרצה את אותם התמונות בעוד כמה שנים, בתקופה שבה הפיתוחים הטכנולוגיים יהיו חדשניים הרבה יותר, תהיה בידנו היכולת להתרפק על רגעים יפים ונוסטלגיים.