אתם צופים בארכיון הבלוג של חודש יוני, 2016

מה שלא שם לא קיים\שירלי פלומבו

פורסם בתאריךיוני 18th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

 

"מה שלא שם לא קיים" זו לא סתם קלישאה"

הצעות הנישואים והצגתם בפייסבוק הפכו מזה זמן לתעשייה אחת גדולה.

"אמרתי לו כן!!!", "היא אמרה לי כן!!"; בצירוף של- סרטונים, פוסטים באורך הגלות, סלפי וכמובן- האשטגים.

מרגיש כאילו לא משנה כבר כמה האהבה בין בני הזוג היא חזקה וקיימת, כאילו מה זה משנה אם אנחנו הולכים לישון

בלילה עם חיוך וקמים בבוקר עם חיוך אמיתי, אבל אמיתי לא כמו שאתם מעלים לאינסטגרם תמונה שלכם בבוקר ורושמים

#יוםטוב.

בנוסף, אחרי שהזוג #הצהיר_על_אהבתו בפייסבוק. מתחילים לעבור החודשים "עוד_68_יום_אימל'ה" וממש מרגיש כאילו

למה אני צריכה להרגיש שאני נושמת את החיים של מישהי שהייתה אחות של חברה של אח שלי לפני 10 שנים?!

למה הכל אינסטנט בצורה כזו? איך הפכנו לדור שהצליח להרוס ולמסחר את הדבר הטהור ביותר?

אז בסדר. הרי אתן תמשיכו להעלות את תמונות האירוסין ב-200 פוזות שונות, והרי אתן תמשיכו להעלות את כל התמונות

של החתונה יומיים אחרי זה לפייסבוק ותהאשטגו "החיים שלנו תותים".

האם אתם עוצרים רגע לחשוב על הבעיות האמיתיות בחיים לפני שאתם חושפים את כל חייכם להמון? שאתם שני אנשים

צעירים בתחילת דרכם בלי עבודה מסודרת ובלי ממון? האם אתם זוכרים לצבור חוויות מוחשיות מהחתונה, כמו למשל

לעצב את אלבום החתונה שלכם- כן ממש כמו פעם, אלבום כזה עם תמונות שמפתחים, כזה ששומרים במגירה בסלון

ופותחים באירועים משפחתיים.

לא? טוב לא נורא,

לפחות קיבלתם 200 לייקים.

העיסוק בצילום לעיתים גורם לנו לפספס את הרגע האמיתי

פורסם בתאריךיוני 16th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

מפגשים חברתיים, הופעות חיות ובילויים משפחתיים הופכים להיות מעגל הסובב סביב הסמארטפונים שמשתלטים על האירוע. בזכות רשתות חברתיות, העניין שהן יוצרות, הרצון לא לפספס שום דבר ולא להיעלם מהטיים ליין, אנחנו נדבקים למצלמה במטרה להשיג כמה שיותר תמונות מאותם רגעים.

השנה טיילתי די הרבה, ביקרתי בברצלונה שבוע שלם ושבועיים לאחר חזרתי לארץ טסתי לטיול משפחתי במדריד ודרום ספרד. כחלק מהטיול בדרום ספרד ביקרנו יום שלם במיצר גיברלטר. מקום מרהיב ביופיו, השייך לבריטים- הסיפור שלו מדהים והאתרים בו עוצרים נשימה. הגענו למאורת הקופים המדוברת בגיברלטר כשהסמארטפון בידי מוכנה ומזומנה לירות צרור של תמונות מכל עבר שחלילה אני לא אתעד איזה סצינה. אחרי 15 דקות שאני רק מצלמת, קלטתי שאני באיזה שהיא בועה עם עצמי, המשפחה שלי נעלמה, אין לי מושג מה עברתי בדרך עד שסיימנו את המסלול במאורה. הרגשתי באופוריה. העיקר יש לי תמונות מכל פינה במקום. פתאום נתקפתי תחושת עצב וריקנות. סגרתי את המצלמה, הכנסתי לתיק וחזרתי על המסלול כמעט מההתחלה, לבד.

במקרה הנוכחי הבנתי שאמנם יש לי תמונות מדהימות שמתעדות, העלתי את חלקן גם לפייסבוק, אבל את הרגעים הכיפיים שהמשפחה שלי חוותה ביחד, הצחוקים והרגעים האמיתיים של הביחד אני פספסתי שם.

עם כמה שאני אוהבת לצלם ולתעד, ועם כל האהבה שלי לתמונות שיצאו לי בטיול, למדתי שאמנם יש רגעים שצריך לצלם, אך יש גם טעם טוב שצריך לשמר. צריך לדעת לשים את הגבול ולהבין שיש עולם מחוץ לגבולות הפריים שחבל מאוד לפספס…

כשמערכת ההפעלה זוכרת בשבילנו הכל \ רעות גבאי

פורסם בתאריךיוני 16th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

 

מידי יום מגיחות לעולם עשרות אפליקציות חדשות. אפליקציות לצילום תמונות, לגיבוי מסמכים, ליצירת קשרים חברתיים, לתכנון זמנים, לקביעת פגישות ונוספות.

חלק מהאפליקציות מיותרות, וחלק מהן מייעלות עבורנו את החיים. מטרותיהן של רב האפליקציות הן לפתור בעיה מסוימת, ובכך להקל על חיו של המשתמש בהן. אך נשאלת השאלה, האם אנחנו באמת צריכים אפליקציות שיזכירו לנו לעשות פעולות כה פשוטות כמו לאכול מסודר? לעשות יותר ספורט? אפליקציה שתזכיר לנו לבדוק שלא שכחנו שום דבר באוטו? או כזו שתזכיר לנו להתלבש חם יותר בהתאם למזג האוויר הצפוי? – או שבעצם כל האפליקציות האלה הן רק הפלסטר לבעיה קצת יותר גדולה?

בידי הטכנולוגיה היכולת לייצר עבורנו מעין עולם אוטופי, בו כל המידע זמין בכל רגע. אך האם העובדה שהמידע זמין בכל רגע היא שיוצרת מצב הפוגע בהתנהלות האנושית? האם אלגוריתמים שונים שביכולתם לנתח מידע ולנבא פעולות על סמך מידע שנשמר מפעולות אחרות הם אלה שצריכים לנהל אותנו? ומה יקרה בעתיד, האם מכונות מתוכנתות היטב יהיו עדיפות על התנהגות אנושית?

לדעתי, ישנו גבול דק בין מצב שבו הטכנולוגיה מייצרת עבורנו עולם אוטופי, לבין מצב שבו היא הורסת ופוגעת באורח החיים האנושי. ההבחנה בגבול זה, היא הבנה של הרמה בה אנו תלויים בטכנולוגיה מסוימת, והידיעה האם נוכל להסתדר גם בלעדיה. מערכות ההפעלה ואיתן אפליקציות מתוחכמות רק ילכו ויתפתחו עוד ועוד. לכן, יש צורך לפתח מודעות לתלות בטכנולוגיה, מודעות שברגע שהיא קיימת, תאפשר שימוש אפקטיבי ויצרני.

 

ד"ר גוגל

פורסם בתאריךיוני 15th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

כשגיליתי את גוגל גיליתי עולם ומלואו, מהסוג שאפשר רק לקוות להכיל.

יום אחד, מבין כלל שיטותי ברשת, החלטתי לבדוק כמה באמת ד"ר גוגל, כפי שאמא שלי מכנה את הממשק, יודע. החלטתי לחפש מידע על משפחתי, אשר רובם נרצחו בשואה ואלו ששרדו- נהרגו במלחמות ישראל. החלטתי לתת לד"ר גוגל צ'אנס ולאפשר לו למצוא את המחט שמחכה לה בערמת השחט. מהר מאוד התקשרתי לאבי בהתרגשות וספרתי לו שמצאתי מסמכים המתעדים את קיומה של משפחתו טרם לשואה. תעודות לידה ונישואין, כתובות מגורים ואפילו תמונות מאירועים קהילתיים.

כך יצא שהטכנולוגיה, אשר נתפסת כדבר קר ומנוכר, קירבה אותי אל משפחתי ואל המורשת שלי וד"ר גוגל לימד אותי על שורשי ועל מקורותיי.

בזכות ד"ר גוגל גליתי שאני, בן דודי וסבתא רבא שלי נולדנו באותו התאריך ובאירוניות מושלמת, ד"ר גוגל לימד אותי גם שאח של סבתי נהרג באותו התאריך. במקביל ד"ר גוגל גם לימד אותי איך להכין את המנה המפורסמת של סבתא ולימד אותי איך לבטא נכון את השיר בהונגרית שתמיד הייתה שרה לי. ד"ר גוגל השיג לי תיעוד של כתב היד של סבא רבא שלי ואפילו הזכיר לי לאיזה צד במשפחה אני דומה.

ד"ר גוגל הוא רופא של ממש. מהסוג שפותח לך את העיניים, האוזניים ואת הראש – אבל לפעמים גם מצליח לפתוח לך את הלב.

סוף עידן הזכרונות החד פעמיים

פורסם בתאריךיוני 15th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

"אם פורצת שריפה בבית שלכם, מה הדבר הראשון שתקחו אתכם לפני שתברחו?"

בעבר כשהשאלה הזו נשאלה, התשובה החד משמעית תמיד הייתה – "את אלבומי התמונות". אבל בעידן בו כל התמונות שלנו נמצאות בפייסבוק, באינסטגרם, בענן ובמכשירי הסמארטפון – הסנטימינטליות של האדם כלפי זיכרונותיו הולכת ונעלמת..

כן, אני סאקרית של נוסטלגיה. כנראה שזה מסביר למה כל פעם שאני אצל ההורים אני ׳נופלת׳ לשקיעה הזו באלבומים.. בדפדוף בתמונות חד פעמיות, שמתעדות רגע חד פעמי. אין ספק שיש משהו מיוחד ועל זמני בזכרונות הדיגיטליים שלנו, שנשמרים ברחבי הרשת לעד. אבל לפעמים חשוב שנזכור, בין העלאת צילום תמונת פרופיל חדשה או סתם סלפי בבית קפה – שלפעמים הפלטפורמה שתשמר את התמונות שלנו משפיעה רבות על אופיין. כי את הצחוקים מסביב לשולחן כשאני שולפת תמונה ישנה מהאלבום – מחליפה חווית העברת הפלאפון בין הסובבים. כי ככה זה, כשתיקיית המדיה בקבוצות הוואטסאפ המשפחתיות החליפה את אלבומי התמונות המשפחתיים שמחכים להם אצל ההורים על המדף.

אולי זו הסיבה לכך שפעם עשיתי ניסוי קטן – טסתי לחו"ל עם חברים והבאתי איתי רק מצלמה חד פעמית. כן, כזו שיש בה 36 תמונות. מהסוג שאתה מצלם – ולא יודע איך התמונה נראת עד רגע ההדפסה; כזו שאתה לא מצלם 10 תמונות ברצף ובורר (במקרה הטוב) את הטובה ביותר; כזו שגורמת לך לחושב פעמיים לפני שאתה 'מבזבז' תמונה לחינם.

חזרתי מהטיול ולראשונה מאז היום בו קניתי את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי (עוד המצאה הגוועת בעידן בו לכל אחד יש מצלמה בכיס האחורי של מכנסיו) הלכתי לחנות הצילום (דבר נדיר בפני עצמו) והדפסתי את תמונותיי החדשות. כשהסתכלתי על תמונות מהטיול הופתעתי, התרגשתי, צחקתי ונזכרתי בכל הרגעים המיוחדים האלה שהיו שווים צילום חד פעמי. לראשונה מזה זמן רב, לא הצטלמתי 20 פעמים בשביל להצליח לתפוס את עצמי בזווית פוטוגנית; לראשונה לא הצטלמתי בשביל הלייקים בפייסבוק..

עם המצלמה החד פעמית הקטנה הזו בפעם הראשונה מזה זמן רב הצטלמתי לשם הזכרונות. זכרונות מהסוג שמדפיסים ומכניסים לאלבום מאובק שימתין על המדף; אלבום שבשבת קייצית מעיינים בו ונזכרים ברגע החד פעמי הזה שהיה שווה 'בזבוז' של תמונה אחת מתוך 36 הקיימות; אלבום מהסוג שרצים להציל בעת שריפה – הרבה לפני שרצים להציל את הלפטופ והפלאפון. כי בעידן הנוכחי אין ספק שההבדל בין זכרון לתיעוד יומיומי הולך ומטשטש ויחד עמו – הערך הטמון בזכרונות הללו.

תיעוד מצולם

פורסם בתאריךיוני 15th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

ביקרתי במוזיאון יד ושם כבר שמונה פעמים, כל פעם עם קבוצת אנשים אחרת. הסיור תמיד קשה לי סרטוני הווידאו והתמונות במוזיאון מצמררים אותי. אך בכל זאת כל פעם הייתה לי חוויה שונה. המוזיאון עצמו לא השתנה רבות במהלך השנים שביקרתי שם אך אני השתנתי, למדתי לתת משמעות יותר גדולה לאנשים, לעדויות המוקלטות. חשבתי לעצמי עם השנים כמה מהם שרדו, כמה מתוך ניצולי שואה שמוצגת עדותם המצולמת במוזיאון שרדו עד היום. האנשים המצולמים נראים מבוגרים והסרטונים לא השתנו במהלך השנים אבל המציאות של אותם אנשים השתנתה. הסרטונים מציגים סיפור אבל הסיפור שלהם נעצר ביום שהקליטו אותו.

און אך מצד שני האם הסרטון יכול להחליף דמות אדם פיזית שיושבת מולי ומספרת לי את הסיפור.

שרוולים ארוכים

פורסם בתאריךיוני 15th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

סבא שלי הוא אדם מוזר, תמיד הוא לובש חולצות עם שרוול ארוך, לא משנה אם זה חורף, קיץ, סתיו או אביב, השרוולים הארוכים תמיד יהיו שם.

יום אחד אחי הקטן שאל את סבא למה הוא עם שרוולים ארוכים ואם זה קשור למה שאמא אמרה, שהמלחמה עשתה אותו משוגע. הוא הסתכל עליו, הושיב אותו על הברכיים כמו שהוא היה ילד והפשיל את השרוול, היה לו מספר על היד שנראה כאילו מישהו כתב לו עם עט כחול ומיוחד, עט שלא יורד במקלחת גם אם משפשפים ממש חזק. הוא סיפר לו שכשהוא היה קצת יותר מבוגר מהגיל שלו עכשיו, אנשים רעים רשמו לו את זה על היד, הם ניסו למחוק את העם היהודי מהמפה.

אמא ואבא שלי לא חזרו ורק אני נשארתי, עליתי לארץ לבדי ופה הכרתי את אשתי- סבתא שלך והראיתי לכל אותם אנשים רעים, שהילדים שלי ימשיכו לחיות הרבה אחרי שהם יעלמו מהעולם. אחי הקטן התחיל לבכות ושאל אותו: ״מה סבא, האנשים הרעים ירשמו גם לי מספר על היד?״ הוא חייך אליו שוב ואמר לו שלא, שעכשיו אחרי המון שנים אנחנו בארץ ישראל, פה אף אחד לא יפגע בנו, פה אנחנו בטוחים.

כעבור 13 שנה, אחי הקטן נהרג בהתקלות בלבנון וסבא לא בא להלוויה, אבא שלי כעס נורא ולא דיבר איתו עד שסבא היה על ערש דווי. רק אז הוא הסכים לספר לו למה הוא לא הגיע. ״אני שיקרתי לו, אני הבטחתי לו שכאן הוא בטוח ושאף אחד לא יפגע בו, איך זה הגיוני שאני שרדתי את השואה והוא לא הגיע לגיל 22? הוא הסתכל על אבא ובכה..״

 

*הסיפור הוא פרי דמיונו של הכותב

זיכרונות בפייסבוק

פורסם בתאריךיוני 15th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

הבקרים שלי מתחילים בשעון המעורר שמצלצל לפחות 8 פעמים ב10 דקות. יחד איתו אני מקבלת כל בוקר התראה מהפייסבוק שמזמינה אותי לראות סטטוסים מן העבר, תמונות וצירופי חברויות משנים שכבר מזמן שכחתי איך היו נראות. לפעמים זה הרגיש נחמד, לפעמים נהניתי להתרפק על זיכרון שהזכיר לי רגעים מיוחדים ולעיתים זה גם היה מעיק ומטריד כשראיתי פוסט מהעבר ושאלתי את עצמי מה לעזאזל עבר לי בראש כשכתבתי את זה.

לפני כמה ימים הפייסבוק הזכיר לי תמונה 6 שנים קודם לכן. תקופה כזאת שעדיין לא הייתי מחוברת אליו 24\7 והחיים שלי לא היו מתועדים לעיני כל הרשת. תקופה שבה העליתי תמונות לאלבומים פעם בכמה חודשים וכתבתי סטטוס אחד או שניים וגם זה היה שיתוף של שיר מהיוטיוב. הפייסבוק הזכיר לי תקופה שבה לא הייתי מצטלמת רק בצד הטוב שלי או רק בזווית הכי מחמיאה, שהצטלמתי כדי לתעד זכרונות מזמן אמת, בלי בימויים ובלי סלפי. הפייסבוק הזכיר לי תקופה שלא היה איכפת לי אם יצאתי קצת שמנה בתמונה או אם לא שמתי פילטר על התמונה כדי לטשטש את המציאות. החלטתי לעבור על כל התמונות מאותה שנה, ראיתי בחורה יותר מלאה ממה שהיא היום, פחות מאופרת ממה שהיא היום ויותר שמחה ממה שהיא היום. בחורה שהפייסבוק לא מציג לראווה את הימים בחייה, לא מציג מציאות מדומה של תמונות עמוסות בפילטרים ותיאורי סטטוס שנונים ולא מציג תמונות שצולמו לפחות ב20 טייקים עד שנבחרה האחת הראויה לעלות לפייסבוק.

עברתי על כל התמונות, מסתכלת על מי שהייתי בעבר, קצת מקנאה בה, כי היא נראית מהמם למרות שהיא לא משתדלת ואומרת לעצמי שאולי עדיף לי לחזור לתקופה הזאת בראש וחושבת בשנית ואומרת לעצמי שאין סיכוי. לא מוותרת על הפייסבוק ועל מה שהוא נותן לי היום (אבל זה כבר לא לפוסט הנוכחי). למרות שקינאתי באותה בחורה ועלו בי רגשות ערגה לתקופה בה לא עניין אותי מה אחרים חושבים עדיין חשבתי בתוך תוכי שאני שמחה שהפייסבוק קיים, שמחה שהפייסבוק מזכיר זיכרונות ושמחה שהיום, אחרי 6 שנים בהן לא שמתי לב לשינוי שחל בי, דווקא הפייסבוק הוא זה שגרם לי לחשוב שאולי פעם היה לי טוב יותר.

"צלם כדי שנזכור מה שהיה" / רעות גבאי

פורסם בתאריךיוני 15th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

אנשים אוהבים לצלם. לתעד את הרגע, לנצור את החוויה.

לייצר המשכיות לחוויה על ידי התבוננות חוזרת ונשנית בתמונות. ליצור אובייקט פיזי להתרחשות רגעית, שיזכיר מה שהיה.

בעבר, תמונה הייתה מצריכה אנשי מקצוע, צייר מוכשר או צלם שברשותו ציוד יקר ערך. הבחירה בתיעוד רגע מסוים הייתה מתוכננת ובעלת חשיבות. בעידן שלנו הפעולה פשוטה הרבה יותר, שולפים את הסמארטפון, ובלחיצה פשוטה על מסך הזכוכית, יש לנו את זה – רגע מתועד וממוסגר! מה גם שכמות התמונות אינה מוגבלת, ולרב שום צילום אינו מסתכם בתמונה אחת בלבד. בעבר, התמונות הפיזיות היו נמצאות במקום של כבוד באלבום המשפחתי או לכל היותר בתמונה התלויה על הקיר.

השאלה הנשאלת מה קורה בעידן שבו הצילומים אינם בהכרח הופכים לאובייקט פיזי?  מה קורה כאשר הצילומים נשארים בכותלי המרחב הווירטואלי? או נשארים באחד ממכשירים הסמארטפון הישנים ששודרגו למכשיר חדש ומתקדם יותר?

אני מאמינה שאין אפשרות לעצור את ההתפתחויות הטכנולוגיות. ההתפתחות המהירה של הטכנולוגיה לעולם תקדים את היכולת של בני האדם להכיל את השימוש בה. אך יחד עם זאת, לדעתי יש לייצר מודעות להשלכות העתידיות של השימוש בטכנולוגיה. ובנושא תיעוד התמונות, כן להמשיך לתעד, לצלם, אך במקביל לא לזנוח את פעולות פיתוח האלבום הפיזי או לכך היותר את פעולת גיבוי התמונות בתוכנות אשר מיועדות לכך. לכדי כך שכשנרצה את אותם התמונות בעוד כמה שנים, בתקופה שבה הפיתוחים הטכנולוגיים יהיו חדשניים הרבה יותר, תהיה בידנו היכולת להתרפק על רגעים יפים ונוסטלגיים.

אם לא רשום שיש לי יום הולדת בפייסבוק, היה לי יום הולדת? / לוני נאיסטטר

פורסם בתאריךיוני 15th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

עד כיתה י"ב בתיכון מקיף נשר בשנת 2006, זיכרון ימי ההולדת היה באחריותנו הבלעדית או שהיינו סומכים על אנשים אחרים שיזכירו לנו. בנות הכיתה/שיכבה היו ממלאות בתחילת השנה את היומנים בימי ההולדת של החברים לשכבה ושל כל אחד בערך שהן מכירות העיקר למלא כמה שיותר מדפי היומן ושיהיה מה לקשט. היה מספיק להגיע לכיתה ושאחד החברים ללימודים יודיע בקול "מזל טוב ללוני!" וזהו, כיתה שלמה יודעת שהיום הוא היום שלך ו"השמועה" עוברת ואתה מקבל את מכסת ה"מזלטובים" שלך. במקרים יותר מושקעים, חבורות של בנות היו מגיעות לבית הספר עם כמות בלונים שלא תבייש מסיבת סילבסטר מושקעת, ילדת יום ההולדת נסחבה עם כמויות של בלונים וזר על הראש, מי יכול להתעלם מהמראה הזה ולא להגיד לי מזל טוב עכשיו?

ואז התבגרנו ועברנו קצת שלבים ומסגרות בחיינו, כמות הבלונים המטורפת והזר על הראש, הוחלפו בעוגה קטנה ליד השם בצ'אט של הפייסבוק יחד עם התראה קטנה בראש העמוד עם כל חוגגי אותו יום. החיבוק והברכות החמות מאנשים שאנו פוגשים ביומיום הפכו לברכת יומולדת קצרה ואם משקיעים אז פסקה ותמונה משותפת שמזכירה שאנחנו חברים טובים. ההרגשה החמה של אנשים שמודעים ליום ההולדת שלנו וניגשים אלינו לברך הפכה להיות כניסה מתמדת במהלך יום ההולדת לעמוד הפייסבוק ובדיקת ההתראה אשר מציינת כמה אנשים רשמו לך על הוול, כמובן שגם יש חוקים לא כתובים בימי ההולדת בפייסבוק ואסור להגיב ולעשות לייק לברכה באותו יום כי מה? אנשים יחשבו שאני יושב על הפייסבוק ביום ההולדת שלי?? ויום אחרי זה כמובן שיש להעלות פוסט מוקיר תודה לכל חברינו הטובים שבירכו וחיממו את הלב.

אז היומן המקושט הפך לכניסה שגרתית לפייסבוק שידאג להקפיץ לי תזכורת שיש יום הולדת לאדם הזה והזה וגם אם אשכח להתייחס להתראה הזו, עמוד הפייסבוק ישמח להודיע לי ש-X מהחברים שלי כבר רשמו על הקיר של בעל השמחה, לא תכתוב לו גם?? יש כאלו אשר הופכים את יום ההולדת שלהם ליום זיכרון דיגיטלי חווייתי מלא תמונות והתראות ויהיו מסופקים מאיך שהעמוד שלהם מציג אותם. ויש אותי ורבים אשר שותפים למחשבה שאין שום בעיה שיום ההולדת שלהם הפך להתראה בפייסבוק אך תמיד אעדיף לחגוג את יום ההולדת עם חברים קרובים, תמיד אעדיף כרטיס ברכה בכתב יד שמראה "הנה חשבתי עליך" כי אתה חשוב לי ולא כי אתה התראה שגרמה לי לחוסר נעימות. זיכרונות דיגיטליים צריכים להזכיר לנו גם שיש עולם שאינו דיגיטלי, צאו להראות אהבה לחברים הקרובים, תתקשרו אליהם ולאנשים הקרובים ולא לשכוח שלהשקיע ברכה בעמוד של חבר בעודך יושב על האסלה לא בדיוק תיחשב מחממת כמו לחגוג פיזית עם בעל השמחה. שיהיה המון מזל טוב ויום הולדת שמח שמשאיר זיכרון טוב בראש ולא על קיר של פרופיל שמאוכסן בשרת.