אתם צופים בארכיון הבלוג של חודש מאי, 2016

פיכסבוק: האפקט השלילי של הרשת החברתית / רן רביד

פורסם בתאריךמאי 16th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

האינטרנט. ככל הנראה מדובר בהמצאה הגדולה בהיסטוריה: כל סוג תוכן שתרצו לצרוך, מתי שתרצו לצרוך, בלחיצת כפתור (או בנגיעה) אחת. כמה מצחיק להביט לאחור אל השנים בהן היינו תלויים במחשב נייח ובמודם בגודל של ספר טלפונים סיני שנאלץ לבוא על חשבון קו הטלפון הביתי. אבל היום? אנחנו מחוברים בכל מקום באמצעות הלפטופים והסמארטפונים: בבית, בלימודים, ביציאות עם חברים, בנסיעות, אפילו בשירותים. ודווקא מכל כמות התכנים העצומה שבאינטרנט, רובנו מרבים לגלוש בעיקר ברשתות החברתיות ולדאוג לבדוק ללא הרף את חשבון הפייסבוק שלנו.

מה לא נאמר על פייסבוק? תמצית החיים שלנו בעמוד אחד. היא מאפשרת לנו לפרסם את הגיגינו, את תמונותינו, ואת חוויותינו להמונים, לשמור על קשר עם חברים מהעבר (למרות שאצל רוב האנשים הם סתם הופכים להיות "חברי צללים" שרק נמצאים ברשימת החברים ותו לא), להיות חברים בקבוצות ענק הקשורות ללימודים, פנאי, יד2 (בכל זאת, סטודנטים) ולא אלאה אתכם במאות הקטגוריות הנוספות. עד כאן נשמע אוטופי לחלוטין. אך מה בדבר ההשפעות השליליות של הרשת הזאת?

בתחילת 2011 החליט הנער דוד-אל מזרחי ז"ל בן ה-16 לשים קץ לחייו בעקבות מסכת התעללות קשה במיוחד שעבר מצד חבריו לכיתה. את מרבית ההשפלה חווה דוד-אל ברשת החברתית שבה לא קיימים מנגנוני הפיקוח ועיניהם המשגיחה של ההורים. הקנטות, קללות, חרמות והשפלות היו רק טיפה בים בשביל הנער השברירי שנמצא תלוי בחדר האמבטיה כאשר חשבון הפייסבוק במחשב בחדרו פתוח. הסיפור של דוד-אל ז"ל סוקר רבות בתקשורת וגרם לרבים מאיתנו להזיל דמעה נוכח הבריונות הרשתית שבה המקלדת מהווה את כלי הנשק העיקרי, אך לצערנו קיימים מקרים דומים כה רבים שעליהם אנו לא שומעים בתקשורת.

גם לי באופן אישי יצא להיתקל בהשפעות השליליות של פייסבוק. אומנם לא חוויתי בריונות ברשת, אך יצא לי להיתקל בפוסטים מקוממים, אנטי ישראלים ומסיתים: בתחילת האינתיפאדה האחרונה, קולגה לשעבר שלי, ערביה מוסלמית מלוד, בחרה להחליף את תמונת הפרופיל שלה לאדם רעול פנים האוחז בסכין ובתחתית התמונה נכתב "אנחנו עוד נגיע לצוואר שלך". כמו כן, נתקלתי גם בסרטונים של זוועות דאע"ש, גזענות, נאו נאציזם ועוד שלל ירקות רקובים. כל אלה, יחד עם כמות הספאם האדירה שנכנסה לי ל-feed, גרמה לי לעשות מעשה אמיץ ולסגור את החשבון שלי.

אבל כמו שאנו תלויים בחמצן, מזון ומים, האדם במאה ה-21 תלוי גם במשאב הwifi. לאחר שנעלמה לי הגישה לקבוצת הפייסבוק של הלימודים, של המסלול, של הקניות והמכירות יד2 וגם השוטטות הסתמית ברחבי הרשת החברתית, נאלצתי לחזור לשם לאחר שבוע של נתק. אין מה לעשות, ויתור על הפייסבוק מחזיר אותך כמה שנים אחורה בזמן בעוד שכל החברים שלך מחוברים ומעודכנים וכנראה שאין ברירה, אלא פשוט לקבל זאת בהבנה ולהמשיך להיחשף בעל כורחנו לאפקטים השליליים של פייסבוק לצד השפעותיה החיוביות. כמו מכורים טובים: אפשר להיכנס אבל אי אפשר לצאת.

 

הפחד מהחמצה / לינה גבעוני

פורסם בתאריךמאי 12th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת לכתוב. למעשה, זה התחיל ממש כשלמדתי איך לכתוב, ומאז התחלתי לקרוא ספרים על גבי ספרים, למדתי מילים חדשות, שיננתי משפטים שאהבתי ואימצתי אותם לחיקי. האהבה הלכה והתגברה כשקניתי את היומן הראשון שלי. יומן ילדוּת כזה, עם מנעול. זה היה בכיתה א', וכל יום כשחזרתי מבית הספר לא יכולתי לחכות ולפתוח את היומן ולהתחיל לכתוב בו את כל מה שעבר עליי.

אני יושבת בחדר בו גדלתי, מסתכלת על הארונית הישנה עם המגירות שמכילות בתוכן עשרה יומנים כאלה. עשרה יומנים שמתארים לפרטי פרטים את כל שלבי ההתבגרות שלי; הריב הראשון עם החברות, הנשיקה הראשונה, המעבר לחטיבה ולתיכון וכולי וכולי. ואז הגיע פייסבוק. אי שם בשנת 2007 איבדתי את הרצון לתעד. כמות המידע שהציפה אותי העסיקה אותי כל הזמן, עד שהגעתי לשלב שפחדתי מלהחמיץ אותו. נשמע מוכר? ברור שכן. קוראים לזה fear of missing out או בקיצור- FOMO. אני בטוח לא היחידה שמרגישה ככה. זה בעצם סוג של סדר יום שהכתבתי לעצמי- אני קמה בבוקר והדבר הראשון שאני עושה הוא להיכנס לפייסבוק. והוא מכיר אותי טוב הנוכל הזה, וכל הזמן מקפיץ לי סרטונים חמודים כאלה וכתבות מעניינות. על כל לינק כזה שאני פוגשת אני לוחצת SAVE. שזה אומר, שברגע שיש לי זמן פנוי אני נכנסת לכל הלינקים ששמרתי ועוברת עליהם אחד אחד. רק כדי לא להחמיץ.

הפחד הזה מההחמצה פוגש אותי כמעט בכל יום, בכל שעה בה אני מרגישה "מנותקת" מהסביבה. מה זה מנותקת? ברגע שאין לי מטען לאייפון, שאין לי גישה לאינטרנט… אתם יודעים, ברגע שאני -חיה-! וזו האירוניה, ברגעים בהם אני "חיה", ולא מתעדת, ולא נכנסת לפייסבוק, ולא מצלמת כל דבר ומעלה לאינסטגרם, אני מרגישה שאני מפספסת משהו. ממתי החיים הוירטואליים נהיו כל כך מוחשיים? כל כך אמיתיים ומחליפים את הדבר האמיתי באמת? אני רק יכולה להצטער שרבים כמוני לא יזכרו הרבה דברים ממה שהם חוו בחייהם האמיתיים והלא מתועדים. ברגע שנשאבתי לאורח החיים הזה, הפסקתי לכתוב. לפעמים כשמשעמם לי ממש ואני דוחה מטלות שאני צריכה לעשות, אני פותחת את אחד היומנים בהם כתבתי. אני עוברת דף דף, ונזכרת, וחיה את הרגע ההוא מחדש. ממש כמו באפקט הפרפר. הזכרון שעל הדף הרבה יותר אמיתי ומוחשי מעוד איזה סטטוס שאכתוב. ולגבי הפחד מהחמצה, אני מאחלת לעצמי למצוא את הכוחות האלו לשבת ולהשקיע מחשבה בכתיבת יומן. אחרי הכל, כשגיל 25 בפתח, יש לי עוד הרבה מה לעבור.

וויקיפדיה כמשפרת זיכרון / פלג אלוני

פורסם בתאריךמאי 6th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

אם הייתם עוקבים אחרי דפוסי הגלישה שלי באינטרנט, חלקכם הייתם מרימים גבה ואולי אף משתעממים. את מרבית זמן הגלישה שלי באינטרנט אני מבלה בדבר הנפלא שנקרא וויקיפדיה. לעיתים אני שואל את עצמי מה הייתי עושה ללא דפי הערכים אליהם התמכרתי ממש. לצד כל החסרונות של העידן הדיגיטלי שאוהבים לספר לנו, וויקיפדיה היא אחד מיתרונותיו הגדולים עבורי ועבור בעלי הזיכרון הקצר. ואסביר:

אני מאוד אוהב ידע כללי אבל בעל זיכרון מוגבל וחוסר סבלנות לקרוא ספרים או מאמרים גדולים (וכן, עליתם עלי, גם במהלך התואר המעטתי בקריאת מאמרים). וגם אם הייתי עושה זאת, סביר שהייתי שוכח חלק נכבד מהמידע. הידע הכללי הלא מועט שיש לי מבוסס ברובו על חזרות לדפי ערכים בוויקיפדיה שנוצרו עבורי כמו כפפה ליד. מאז הסמארטפון, הזיכרון שלי בכלל השתפר פלאים. אני אוהב לדעת דברים בזמן נתון, פתאום נזכר במשהו ומעניין אותי לראות נתונים לגביו. זה יכול להיות בגלישה במחשב, בצפייה בטלוויזיה כשאני עם היד על הסמאטרפון בודק ערך או גם בפגישה עם חברים בפאב (וכאן החיסרון של העידן הדיגיטלי).

אני יכול למצוא את עצמי במשך שעות שלמות משוטט בוויקיפדיה מערך לערך. ולעיתים רבות, ערך אחד מוביל אותי לערך אחר בתוכו ושוב חוזר חלילה. ובטח אתם שואלים מה במיוחד מושך אותי לבדוק לגביו. אז התשובה היא כמעט כל דבר. ובכל זאת, אפשר לומר שבעיקר פוליטיקה וכדורגל. את רשימת ראשי הממשלה לדוגמה, אני זוכר בעל פה לא משיעורים בבית הספר, אלא מכניסה תדירה לערך "ראש ממשלת ישראל". גם בכדורגל, חברי מביעים פליאה רבה מפרטים שאני זוכר כמו שנות לידה של כדורגלנים, כמות שערים והקבוצות והשנים בהן שיחק כל כדורגלן. זאת מאחר ואני מבלה לא מעט זמן בערכים של שחקנים, קבוצות ועונות כדורגל.

אז אולי אנחנו נוטים להתלונן כמו זקנים נרגנים על העידן הדיגיטלי בו אנחנו נמצאים, על הבדידות שהוא גורם לנו, ההתמכרות הנלוות וכו', אבל בדבר אחד אין לי ספק: בזכות העובדה שנמצא לידנו מידע זמין כל הזמן, בין אם בסמאטרפון או בלפטופ, יכולת הזיכרון שלי השתפרה פלאים וכמות הידע הכללי שלי גדלה. וויקיפדיה טובה לאנשים כמוני עם זיכרון חלש שצריכים לחזור מספר פעמים על אותו ערך כדי לזכור את המידע ובכלל עבור אנשים שאוהבים ידע כללי בקליק.

יום הזיכרון כבר לא אותו הדבר/ מיתר טובל

פורסם בתאריךמאי 4th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

יום הזיכרון הוא יום מאוד מיוחד בשבילי, יום שבו אני "נזכרת" בדוד שלי. לא סתם המילה נזכרת במירכאות, מעולם לא הכרתי את דוד שלי. הוא נפטר במלחמת יום הכיפורים, מלחמה שהתקיימה שנים רבות לפני הולדתי. מאז שאני זוכרת את עצמי כל שנה אנחנו נוסעים לקברו של דודי ומבלים יחדיו כל המשפחה. אבי סיפר לי שבעבר, בשנים הראשונות הם היו מעלים זיכרונות, מספרים סיפורים על דודי ועל מעשיו. היום כמעט ולא מדברים על האדם. היום האזכרה ביום הזיכרון היא יותר עניין משפחתי, עוד הזדמנות למפגש משפחתי רחב.

אבל, בשנים האחרונות יש איזה שינוי בדרך שבה אנחנו מתייחסים ליום הזה. כל שנה פונה אל המשפחה גוף אחר ורוצה לעשות איזשהו פרויקט הנצחה. פרויקט שמאלץ את המשפחה לזכור ולספר. אתר אינטרנט שמעלים לזכר הנופלים במלחמה או לזכר הנופלים של הפלוגה שלו. ספר זיכרונות דיגיטלי בו ביקשו מאחיו של דודי לכתוב לו משהו אישי.

הזיכרונות הללו, שאני יכולה להגיע אליהם בקליק אחד בעכבר, מחליפים טקסים אחרים שהמשפחה שלנו הייתה עושה בעבר. פעם היינו עולים כל כמה שנים לאנדרטה שהוקמה לזכר הנופלים בקרב, רואים את שמו של דודי על הקיר בין כל שאר הנופלים ומתייחדים עם הזיכרון לכמה דקות, או עם הסיפורים במקרה שלי. אפילו ליד לבנים היום אני לא מרגישה צורך ללכת, מקום שבו תמיד יש תצוגה חדשה כדי לשמר את האנשים שבאים אל המקום ולשמר את הזיכרון של הנופלים, כי יש תמיד את התמונות של המייצג באתר האינטרנט שלהם. אני כבר לא מחפשת את פניו המוכרות של דודי בין שלל הפנים של נופלי דימונה, אני כותבת את שמו בשורת החיפוש והמייצג ודמותו מופיעים לפני בשניות אחדות.

הזיכרון השתנה, אני לא יודעת אם להגיד שהוא הפך אישי יותר בעקבות ההתייחדות הפרטית עם הנופל מול המחשב או שהיא הפכה לזולה יותר בעקבות העלמות המפגש האישי עם הזיכרון המוחשי –  אני לא צריכה יותר ללכת למקומות בשביל לכבד את דוד יעקב, אני פשוט מקליקה. אבל אני יודעת שזו לא אותה ההרגשה, כשהולכים לאנדרטה, כשמגיעים ליד לבנים ורואים את הפנים של האדם, הוא חלק ממך, חלק מהמשפחה שלך אתה מרגיש משהו הרבה יותר מוחשי מאשר עוד הקלקה בעכבר, כזו שאנחנו עושים עשרות פעמים ביום.

נלחמים ונלחמות על הזכות לדעת / שרון רובינשטיין

פורסם בתאריךמאי 3rd, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

השבוע הועלתה לרשת עצומה "נלחמים על זכויות הנשים באמנות!". למי מכם שלא שמע, מדובר על חמש נערות מבית הספר התיכון "דרור" שבשרון שהחליטו למחות על כך שבתכנית לתולדות האמנות לומדים במהלך השנים על 72 אמנים גברים לצד אמנית אישה אחת בלבד.

דף העצומה הועלה לקבוצות פייסבוק שונות (דוגמת 'שיח פמיניסטי'), הציף דיונים משמעותיים בתגובות החותמים ואף זכה למספר שיתופים לא מבוטל. כששאלתי חלק מהבנות ששיתופן קפץ לי ב'פיד' האם יכולות לקשר אותי לבנות שמאחורי העצומה, אף אחת מהן לא יכלה לזרוק לי אפילו שם אחד מתוך החמישייה.

מקרה זה העלה בי מספר תהיות; מה מניע אנשים מרחבי המדינה לשתף סיפורים ואירועים של אנשים שאינם מכירים? מה גורם לבנות מבית ספר תיכון להתעסק בעצומות רשתיות במקום ללמוד? מה מקומה של הרשת ביצרת מחאות, קטנות וגדולות כאחד, ויכולתה לעורר שינוי אמיתי?

לא על כולן אני יכולה לענות. אני משערת שתשובה מלאה לא אוכל לתת עבור אף אחת מאלה. אך אין ספק שמודל השיתופיות של הרשת, לצד מאגרי הענק שיכולים להכיל אינסוף מידע – מעניקים לאנשים מרחבי העולם את הרצון להעלות ולתעד דברים משלהם.

בהקשר למקרה שלנו, הרשת היא זו שגם מלכתחילה תרמה בהיווצרותו של הנושא, כי הרי אם לא הייתה ביכולתן של הבנות להקיש בשורת החיפוש בגוגל 'אמניות' ולבחון את הרשימה שהוצגה בפניהן, לא יכלו לדעת מעולם שמשהו לא תקין בחוברת הלימוד.

אני בספק אם המחאה הקטנה והחשובה הזו תעורר שינוי בתכנית הלימודים, אך דבר אחד אינו מוטל בספק – היא מציפה מחשבות על השינויים שעברו ועוברים בני הנוער במאה ה-21, שגדלים לתוך העידן אותו מכנים  'עידן הידע' הבלתי נגמר של 'גוגל' ו'ויקיפדיה'.