סבא שלי גיבור בעיני כל מי שמכיר אותו,
חברים, משפחה ומכרים, הוא גיבור בעיני כולם,
חוץ מבעיניו. בעיניו הוא פחדן.

ב 1943 הוא היה רק נער צעיר בגטו ורשה, הוא נכנס לשם ביחד עם אחיו הקטן. את ההורים שלחו לאוושויץ, אז הם עוד לא ידעו שזו רכבת לכיוון אחד בלבד. רגע לפני שנפרדו, השביעה אותו אמו כי לא משנה מה, הוא חייב לשמור על אחיו. וכך היה.

לקראת חודש אפריל החלו לרוץ שמועות בגטו על הפיכה מתוכננת, מעין מרד שכזה. להלחם בגרמנים היה רעיון נועז, אך חסר סיכוי. סבי ידע את זה ובאחד הימים הוא תפס את אחיו הקטן, יעקב, ופקד עליו שכשהמהומות יחלו הם יתפסו מחסה ויסתתרו, אין להם באמת סיכוי מול הכוחות הנאצים. למרות שבהתחלה ניסה יעקב להתנגד ואמר לו שחייבים להלחם, סבא שלי לא היה מוכן לשמוע.

כשהמרד התחיל סבא שלי ויעקב הסתתרו, כשפצצות התפוצצו הם הסתתרו, כשדם של גרמנים זרם ברחובות הם הסתתרו, כשדם היהודים, חבריהם למחנה, זרם הם הסתתרו. הרגישו כבוגדים אבל מה יכל סבי לעשות? הוא הרי הבטיח לאמו. אם היה לבד היה נלחם, ולבטח גם היה נהרג, אבל יעקב היה רק בן 13. איזה סיכוי היה לו מול הטנקים הגרמניים?

שניהם שרדו את המרד, את המלחמה כולה, מכל המשפחה רק שניהם שרדו.
הם עלו לארץ והקימו משפחות, המשיכו את המשפחה שכמעט ונמחקה מדפי ההיסטוריה.

*
בכל שנה כאשר יום השואה מתקרב הוא הולך לחדר העבודה הקטן ובוכה, כל אותם הפרצופים והשמות. כל אלו שעזרו לו ולאחיו בגטו ונרצחו במרד, כשהוא היה פחדן מידי להלחם ותירץ זאת בשמירה על אחיו.
לא משנה העובדה שזה באמת נכון, ושאם לא היו מסתתרים ככל הנראה היו מתים. לא משנה דבר. הוא פחדן, לא גיבור.
ולא משנה מה אנחנו חושבים, משנה מה שהוא מרגיש.

יום הזכרון לשואה, אבל בעיקר לגבורה.
גם לאלה אשר לא חושבים שמגיע להם להקרא כך.