שבוע שעבר הייתי בוורשה, עשיתי מחקר עם עוד שתי חברות לספסל הלימודים ונסענו להציג אותו בפני סטודנטים באוניברסיטה ובפני חוקרים בנושא השואה, חוקרים שהגיע מכל מיני מקומות שונים בעולם. החוויה הייתה חוויה מדהימה, אני לא חושב שהייתי מגיעה לעשייה של המחקר, הנסיעה ולהציג אותו בשום מוסד אקדמי אחר בארץ, ולא בהנחייה של אף אחת אחרת מפרופסור נעמה שפי שארגנה את ההשתתפות שלנו בכנס.

הדבר המעניין הוא שהכנס, שעסק בהשפעות השואה על התרבות הפופולרית, היה חוויה ומשהו שלא עברתי עוד מעולם ועדיין הייתי צריכה לחלוק אותו עם שאר העולם כדי שיקבל "אישור". ההרצאה הראשונה שלי הייתה בפני סטודנטים, דבר מלחיץ בפני עצמו שאתה סטודנט ויודע כמה שיפוטיים אנחנו יכולים להיות. ההרצאה עברה בשלום – עם קול גבוה מהרגיל וקצת רעידות בלתי רצוניות הצלחתי, להעביר את 20 הדקות בשלמותם ואפילו אני חושבת שהמחקר שלנו נגע בכמה מהם. אבל, הדבר הראשון שעשיתי כשמצאתי חיבור לוויפי היה להעלות תמונה מהרצאה אל הרשתות החברתיות – תראו איפה הייתי. הרגשתי שאם זה לא יהיה שם, זה פשוט לא קרה.

החוויה לא הייתה שלמה עד שלא העלתי את התמונה, עד שלא שלחתי את התיעוד לרשת החברתית ויידעתי את כולם. אני לא נוהגת להעלות הרבה תמונות ולחלוק את החיים שלי עם ה"חברים" ברשתות, אבל בנוגע לחוויה הזו הרגשתי שאני רוצה לתעד אותה ולחלוק אותה – לגרום לכך שזה יהיה קיים.