פייסבוק כבר מזמן לא רק רשת חברתית, אלא היא כלי משמעותי ביצירת הזיכרון האישי והקולקטיבי שלנו. אם פעם היכה בנו פרץ נוסטלגיה, היינו מסתכלים באלבום תמונות ישן, היום הרשת החברתית מזכירה לנו בעצמה שבדיוק היום לפני שנה טיילנו בפראג ואכלנו נקניקיה בכיכר ואצלב. אך מעבר לזיכרונות הפרטיים שלנו, הפייסבוק גורם לנו לזכור אנשים גם שאנחנו כלל לא מכירים אותם.

באינתיפאדה האחרונה וגם לפני כן במלחמת "צוק איתן", היה ניתן לראות תופעה בה דפי פייסבוק של אנשים שנהרגו (חיילים ואזרחים) הופכים לזירת הנצחה וירטואלית בה קרובים מביעים את כאבם על הוול ואנשים זרים לגמרי קוראים את ההספדים ואף כותבים כמה מילים מבלי להכיר את הבנאדם קודם לכן. האופן בו אדם מונצח אחרי מותו הופך את דף הפייסבוק שלו מפרטי יחסית המיועד לחברים ומשפחה לדף וויראלי לכל דבר. הזיכרון ברשת החברתית גורם לאבל להפוך לציבורי, כשהזיכרון הפרטי נשאר רק בחדרי חדרים בתוך בית המשפחה.

כמובן שלא כל אדם שנהרג הופך למוכר ברשת החברתית. הדבר תלוי בבז התקשורתי שנוצר סביבו על פי פועלו לפני כן ובהתאם לכך אותו אדם מונצח בפייסבוק. כך לדוגמה, אלון בקל ז"ל שנרצח בפיגוע בדיזינגוף, הפך לדמות ידועה בגלל התנדבותו ולכן גם דף הפרופיל שלו בפייסבוק הפך מקום לעלייה לרגל של אנשים רבים, אשר כותבים לו, "מתקשים להאמין" ונפרדים ממנו על אף שחלקם הגדול כלל לא הכירו אותו.

הסוגיה הזו של זיכרון ציבורי בעידן הפייסבוק מעלה את התהייה האם מדובר בדבר חיובי או לא. לכאורה, הרשת החברתית מאפשרת אמפתיה והזדהות עם האחר ועם כאב המשפחה מבלי להכיר אישית את האדם ובכך לזכור יותר טוב את קורבנות הטרור. אך מאידך יהיה מי שיטען לפגיעה בפרטיות ומציצנות מיותרת. לדעתי, בהנצחה וזיכרון בעידן הפייסבוק אין דבר רע והרשת אף פעם לא הייתה מקום פרטי במיוחד גם לפני שאותו אדם נהרג. הזיכרון הפרטי והאישי היה ויישאר עם המשפחה בביתה ולא על דפי הרשת.