השבוע יצא לי לעזור לאחותי בת ה-11 בשיעורי הבית בגאוגרפיה אשר במסגרתם וכחלק מתכנית הלימודים נלמד פרק על מסחר (קפיטליזם זה לשיעור אחר?!). בשאלה הראשונה נתבקשו התלמידים לבחור שני מוצרים ולאחר מכן לענות על סדרה של שאלות המסודרות בטבלה. אחד המוצרים אותה בחרה אחותי למען התרגיל (והאמת שגם כחבר הכי טוב בחייה) הוא סמארטפון. כאשר נשאלה ההאם מוצר זה הוא מוצר בסיסי או מותרות, בחרה לענות בסיסי. כמובן שאני נדהמתי והכרחתי אותה לחשוב שוב על התשובה ולאחר מחשבה רבה ענתה לי בשאלה: "מותרות?" לרגע לא האמנתי שהיא באמת צריכה הסבר מדוע הסמארטפון הוא מותרות ולא מוצר בסיסי, אך מיד כשהתעשתי הסברתי לה בזהירות את התשובה (שחלילה לא היא או חברה הטוב ביותר יפגעו).

אני פותחת את הפוסט הזה בסיפור שלי משום שיוצא לי לתהות לא פעם בשאלה האם הדור הצעיר שגדל בימינו על טהרת הדיגיטל ואיננו נפרד לרגע מהסמארטפון ומהחיפוש האובססיבי אחר רשתות WiFi זמינות לא מפסיד משהו? האם כל הדיגיטציה שאופפת אותם באמת עונה על כל צורכיהם או שמא יוצרת חורים חלולים מתוכן וחוויות אותן יכלו הילדים למלא בדרכים אחרות?

אחד מזיכרונות הילדות הכי חזקים שלי הוא שקיבלתי הצעת חברות משני בנים, חברים אגב, בו זמנית (עד היום אני זוכרת את השמות- אורי ומתן אשר היו חברים טובים שלי מימי הגן). אחד מהם הביא לי מכתב עמוס לבבות המבקש את ידי בצבעי שמן והשני פנה אליי בהפסקה כאשר נתקל בי בתור למשחקייה. את המכתב אני שומרת עד היום בין דפי ספר הזיכרונות אשר הכנו האחד לשני לכבוד מסיבת הסיום של כיתה ו' ואת ההצעה מהמשחקייה אני שומרת בנבכי מוחי וליבי. ההתייעצות עם החברות בדבר התסבוכת המורכבת הזאת שנכפתה על ילדה בכיתה ד' כמובן נעשתה על ספסל בחצר בית הספר ודעותיהן הרבות והסותרות של חברותי הרעשניות זכורות לי עד היום. הצעקות, העצות, ההתרגשות ולאחר מכן הניסיון לייפות אותי ולתת לי עצות בדבר לבוש, הליכה ודיבור בקרבת בנים היו רק חלק קטן מסט החוויות של אותו זיכרון ילדות.

אני לא בטוחה שניתן עוד לשמוע סיפורים כאלה מהדור הצעיר של ימינו. סיפורם ודאי יתחיל ויגמר בוואטסאפ או ברשתות החברתיות וכמובן שיישאר שם. נדמה כי הזיכרון היחיד שלהם יהיה באיזו רשת חברתית או אפליקציה נאמרו הדברים ותו לא. מכלול החוויות אותן אני חוויתי אשר כלל ריחות, קולות, צבעים ותחושות מצטמצם עבורם לכדי מילים כתובות ואימוג'י שמחליף רגשות ולא באמת מבטא אותם. נדמה כי אותם ילדים, המוקפים במידע שמתחלף סביבם במהירות (תודות לדיגיטל כמובן), לא זוכים לעצור ולחוות את החיים האמיתיים שמחוץ לסמארטפון ובטח שלא יזכרו במוחם וליבם קולות, ריחות ומראות מציאותיים. אז נכון שכל "השיחות" מתועדות ונשמרות ובקלות, ביום מן הימים, הם יוכלו לשלוף אותן ולהראות אותן לילדיהם, אך האם יוכלו לספר וללמד את ילדיהם על חוויות, תחושות ורגשות שנמצאים מעבר למסך הקטן? האם יוכלו הם בעצמם להתרפק על זיכרונות ולשחזר במוחם את אותן תחושות ורגשות שחוו בסיטואציות מהעבר?

ולסיום, אתם בטח סקרנים לדעת מה עשיתי בדבר הצעת החברות הכפולה? החלטתי לשתף בלבטיי את אורי ומתן ובסופו של דבר הוחלט שנישאר שלישיית חברים טובים כך שלא אצטרך להעדיף אחד על פני השני. ואז הגיע שחר…