אתם צופים בארכיון הבלוג של חודש מאי, 2016

יום הזכרון לשואה, אבל בעיקר לגבורה

פורסם בתאריךמאי 29th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

סבא שלי גיבור בעיני כל מי שמכיר אותו,
חברים, משפחה ומכרים, הוא גיבור בעיני כולם,
חוץ מבעיניו. בעיניו הוא פחדן.

ב 1943 הוא היה רק נער צעיר בגטו ורשה, הוא נכנס לשם ביחד עם אחיו הקטן. את ההורים שלחו לאוושויץ, אז הם עוד לא ידעו שזו רכבת לכיוון אחד בלבד. רגע לפני שנפרדו, השביעה אותו אמו כי לא משנה מה, הוא חייב לשמור על אחיו. וכך היה.

לקראת חודש אפריל החלו לרוץ שמועות בגטו על הפיכה מתוכננת, מעין מרד שכזה. להלחם בגרמנים היה רעיון נועז, אך חסר סיכוי. סבי ידע את זה ובאחד הימים הוא תפס את אחיו הקטן, יעקב, ופקד עליו שכשהמהומות יחלו הם יתפסו מחסה ויסתתרו, אין להם באמת סיכוי מול הכוחות הנאצים. למרות שבהתחלה ניסה יעקב להתנגד ואמר לו שחייבים להלחם, סבא שלי לא היה מוכן לשמוע.

כשהמרד התחיל סבא שלי ויעקב הסתתרו, כשפצצות התפוצצו הם הסתתרו, כשדם של גרמנים זרם ברחובות הם הסתתרו, כשדם היהודים, חבריהם למחנה, זרם הם הסתתרו. הרגישו כבוגדים אבל מה יכל סבי לעשות? הוא הרי הבטיח לאמו. אם היה לבד היה נלחם, ולבטח גם היה נהרג, אבל יעקב היה רק בן 13. איזה סיכוי היה לו מול הטנקים הגרמניים?

שניהם שרדו את המרד, את המלחמה כולה, מכל המשפחה רק שניהם שרדו.
הם עלו לארץ והקימו משפחות, המשיכו את המשפחה שכמעט ונמחקה מדפי ההיסטוריה.

*
בכל שנה כאשר יום השואה מתקרב הוא הולך לחדר העבודה הקטן ובוכה, כל אותם הפרצופים והשמות. כל אלו שעזרו לו ולאחיו בגטו ונרצחו במרד, כשהוא היה פחדן מידי להלחם ותירץ זאת בשמירה על אחיו.
לא משנה העובדה שזה באמת נכון, ושאם לא היו מסתתרים ככל הנראה היו מתים. לא משנה דבר. הוא פחדן, לא גיבור.
ולא משנה מה אנחנו חושבים, משנה מה שהוא מרגיש.

יום הזכרון לשואה, אבל בעיקר לגבורה.
גם לאלה אשר לא חושבים שמגיע להם להקרא כך.

 

המרחב הדיגיטלי כארכיון חבורתי/עדי צור

פורסם בתאריךמאי 28th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

הכי קל להאשים את המרחב הדיגיטלי בהיותו מדרדר את הדור של היום, שכן, בני האדם נוטים לראות קודם כל את השליליות בדברים ולאו דווקא את הדברים החיוביים בהם. המחשבה השלילית היא הראשונה שתעלה במוחינו אבל בכוחנו להזיז אותה באמצעות המחשבה החיובית. אני אומרת את זה כי כן, גם אני אובססיבית מוחלטת לפייסבוק, לאינסטגראם ולוואטצאפ וכן המחשבה האוטומטית שלי היא למה אני משועממת וכל שניה נכנסת לשם. אבל בחודשים האחרונים יצא לי להעריך יותר ממה שאני כבר מעריכה את המרחב הדיגיטלי.

הערכתי האישית למרחב הדיגיטלי נובעת משום שעבורי הוא מהווה ארכיון חבורתי, שבו לאורך השנים אני וחברותיי שמרנו דברים מהעבר. זיכרונות אלו משרתים אותנו בהווה ובבניית עתידנו. אם אתם לא בדיוק מבינים על מה אני מדברת, אתן לכם הסבר קצר. אני חלק מחבורה של 19 בנות ובן, שכולנו גדלנו יחד ביישובים מכבים ורעות. לאורך השנים לא הפסקנו לתעד כל אירוע מהכי קטן כמו ישיבות סתמיות בבית וברחוב ועד לאירועים גדולים כמו מסיבות סיום, טיולים וימי הולדת. בילדותנו גדלנו בסוג של בועה – בה כולנו גרים זה לצד זה, מתראים כמעט כל יום ובקיצור חיינו בתחת אחת של השנייה. עם השנים כל אחת פנתה למסלול אחר והיה ניתן לחשוב כי החברות שלנו לא תחזיק עוד מעמד. אז עברנו את הצבא, עברנו את הטיולים שאחרי צבא, אנחנו עוברות את הלימודים האקדמאיים ועכשיו שכבר החלו החתונות גם אותן אנחנו עוברות יחד.

רבים לא מצליחים להבין איך 19 בנות ובן מחזיקים כל כך הרבה שנים מעמד כחבורה. אני חייבת לציין שזה לא פשוט ונכון שחלק מזה קשור לערכים שעליהם גדלנו ולאישיות של כל אחד ואחת מאיתנו. אבל, אני רוצה לתת פידבק ובמה לדבר שמבחינתי "מדביק" אותנו ושומר עלינו כחבורה מאוחדת והוא הארכיון הדיגיטלי שלנו. כמעט כל יום מישהי אחרת שולחת בקבוצת הוואטצאפ החבורתית תמונה מהמרחב הדיגיטלי (מהווטצאפ, מהפייסבוק או מהמחשב האישי), תמונה אחת מהעבר שמעלה בנו רגשות עזים. בכל אירוע חבורתי אנחנו נוהגות להוציא פריט אחר מהארכיון הדיגיטלי שלנו וכך, אנחנו למעשה נזכרות יחד וכל אחת בנפרד בחברות שלנו, בחוויות ובמשברים שעברנו יחד ולחוד. אותם זיכרונות שנגישים לכל אחד ואחת מאיתנו מעצם העובדה שהם נמצאים בארכיון החבורתי שלנו, במרחב הדיגיטלי, הם למעשה מחזקים את החברות שלנו בהווה וממשיכים לבנות ולשמר אותה בעתיד.

נכון, אנחנו נמצאים כל היום במרחב הדיגיטלי ועסוקים בלתפעל אותו. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאת אותם תמונות ופוסטים, אנחנו מעלים כתוצאה מחוויה שחווינו במקום אחר, במקום "אמיתי", שהוא לא המרחב הדיגיטלי אלא המציאות. המרחב הדיגיטלי מאפשר לנו לשתף, ולמעשה לאגד את שלל החוויות שלנו במרחב הדיגיטלי. כתוצאה מכך, הוא הופך למעין ארכיון חברתי עבורנו ועבור מי שנחשף אליו.

נאום התהליכים: המאבק על הנרטיב הלאומי-ישראלי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה/ עדן אריאלי

פורסם בתאריךמאי 26th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

אין בכוונתי להצדיק או להפריך את נאומו של יאיר גולן. ברצוני להציג את המוטיבים המרכזיים שעלו מן הנאום ובכך לחשוף מעט מן הניסיונות של גולן "לשבור" נרטיבים קיימים, להפריך אחרים ו"לייצר" חדשים.

במסגרת טקס יום השואה במכון "משואה" שבתל-יצחק, נשא סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן נאום, בו בלטו הדברים הללו: "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט אז- לפני 70, 80 ו-90 שנה- ומציאת עדות להן כאן בקרבנו היום ב2016". גולן הוסיף ואמר:"הרי אין יותר קל ופשוט מלשנוא את הזר, אין יותר קל ופשוט מלעורר חרדות ומלהלך אימים, אין יותר קל ופשוט מהתבהמות, התקרנפות והתחסדות". דבריו אלו עוררו סערה תקשורתית ובמהרה דאגו פוליטיקאים מהימין לבקר את דבריו בטענה שהוא משווה בין הנאצים לבין חיילנו ואזרחינו. אחרים מהשמאל תמכו בדבריו. עצם הסערה שהתרחשה בתקשורת המסורתית וברשתות החברתיות, היא בעקבות כך שדבריו של סגן הרמטכ"ל (נכונים יותר או שלא, מתוזמנים נכון או שלא), מהווים שבירה וערעור האתוס והנרטיב הלאומי-ישראלי. הזיכרון הלאומי ישראלי נשען על שואה ותקומת העם היהודי, על ידי ציון יום זיכרון אחת לשנה ובאמצעות קהילות זיכרון (ניצולי שואה) המספרים את סיפוריהם ועל ידי מחוזות זיכרון (דוגמת מוזיאון "יד ושם"). עצם דברים אלו של גולן בעיצומו של יום הזיכרון עלולים לערער את הנרטיב הלאומי-ישראלי. בין השורות, ניתן לפרש את דבריו כביקורת אמיצה על החברה הישראלית בכך שהיא גזענית הן כלפי עצמה והן כלפי חוץ ושקיימת שנאה לזרים (כפי שקרה באירופה לפני 80 שנים). בעוד יום השואה מהווה יום רגיש ביותר בו העם היהודי זוכר את השמדת 6 המיליון, גולן טוען שיש תהליכים חברתיים שקיימים בחברה הישראלית כמו שקרו וקדמו לנאציזם הגרמני, כך שגולן, כאיש צבא (יש לומר) זעזע מעט את שלדי האתוס עליו נשענת המדינה מחיתוליה.

בין זיכרון לשכחה ברשתות / עדן אריאלי

פורסם בתאריךמאי 26th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

לרוב מה שהפייסבוק מזכיר לנו, אלו דברים שאנחנו מרשים לעצמנו כבר לא להתאמץ לזכור ושוכחים אותם במהרה. הפייסבוק מזכיר לנו, כמו שעון מעורר יום-יומי על אירועי יום-הולדת של חברינו לפייסבוק. ואז אנחנו מתחילים לחשוב "כמה כבר נשקיע בברכה?", "עד כמה הוא קרוב אליי, מעבר לקשר הרשתי הזה?". "כל מה שארשום לו יהיה בנאלי". הפייסבוק מזכיר לנו אירועים במנהרת הזמן, מעין נצנוץ של רגעים טובים, הגורם לנו להתגעגע ולומר "איזה ימים יפים היו פעם". הפייסבוק מזכיר לנו על אירועים קרובים, כמו מסיבות, השקות, כנסים וסתם משחק כדורגל בין חברים. הפייסבוק מזכיר לנו כמה זמן אנחנו ב"ריילשין-שיפ" עם הבן זוג או הבת זוג.

נכון יש משהו באמרה שאומרת שהעידן הדיגיטלי גורם לנו לזכור יותר מאשר בעבר ושאנחנו עכשיו מנסים לשכוח דברים בגלל עומס מידע. אך יחד עם זאת, הזיכרון שלנו בעידן הדיגיטלי הוא זיכרון נעזר (במקביל לעולם השיווק: מודעות נעזרת). כלומר, שעלינו לגשת לפלטפורמת הדיגיטל שמציעה מידע רב, על מנת לקבל מידע ולזכור אותו, אך הוא גם עלול להישכח במהרה. מכאן שיותר משהזיכרון קיים בפייסבוק, השכחה קיימת, כי ככה יותר קל לנו.

יומני היקר שלום/ענבר שירן

פורסם בתאריךמאי 23rd, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

אחד הדברים שתמיד תמצאו אצלי בתיק הוא יומן שבועי. נו, זה עם הדפים, שלא משנה כמה מסודר מנסים לרשום בו תמיד יום שני הופך לתרשים זרימה מסובך שגולש ליום שלישי, ומה שנראה לכם כמו כאוס ויזואלי הוא סדר היום המופתי שלי. ככה אני מגיעה לכל הפגישות שלי, ויודעת בדיוק מה הלו"ז. גם בעידן הגוגל, היומן השבועי שלי ואני לא נפרדים. וזה עובד נפלא.

היום הייתה אמורה להיות לי פגישה, בין השעות 11:30 ל13:00. זימנו אותי אליה דרך הג'ימייל בתחילת החודש, וישר כתבתי אותה ביומן, שלא אשכח. ווידאתי במייל את השעה. והסתכלתי ביומן שלי. ואז וידאתי שוב בגוגל. ושוב ביומן. ווידאתי את השעה. ויצאתי לפגישה. האולם היה חשוך, ובלו"ז שהיה תלוי ליד דלת הכניסה היה רשום שהאולם תפוס בין השעות 14:30 ל16:00 בלבד. אז חששתי לרגע, אולי בכל זאת פספסתי את המיקום? נכנסתי לזימון בפלאפון, וחשכו עיני. בגדול וממוסגר בכחול, מופיע התאריך, עם השעות 14:30 עד 16:00, אבל מתחת לריבוע כתוב 11:30 עד 13:00. אז גוגל, מתי הייתי אמורה לבוא?

היומן שלי לא עושה את זה. פגישה שכתובה בו מקבלת מסגרת זוהרת ויחס של קדושה. אז אנשים יקרים, בקשה קטנה – אל תסמכו על היומן של גוגל. תקשיבו לי, ותחסכו לעצמכם עגמת נפש של לצאת באמצע היום במיוחד בשביל להגיע לכלום. ואם אתם כבר משנים שעה, עשו טובה. תרימו טלפון.

אנא, עזרו לי להבין מתי הפגישה

אנא, עזרו לי להבין מתי הפגישה

על רגשות וטכנולוגיה/ נגה ויזר

פורסם בתאריךמאי 23rd, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

אין אדם בעולם שלא חווה מספר רגשות שונים ביום: אנו יכולים לעבור מבוקר מעצבן לצהריים משמחים ומשם לערב מאכזב במיוחד. לפעמים, אנו רוצים להתאים מעשים לרגשות אלו, שיכולים להעצים או להפחית את התחושות שלנו (לחגוג הצלחות, לצאת מעצבות וכדומה) – אך לא יודעים להחליט מה בדיוק מתחשק לנו לעשות או עם מי. למזלנו הרב, נושא הרגשות והבנתם נחשב כיום לאחד הנושאים החמים בתחום הדיגיטל. כיום, החלו חוקרים בתחום לפתח ולנסות להגיע לניחוש מוצלח של רגשות האדם על ידי קולו, הבעות פניו, מדדים פיזיולוגים וניתוח טקסטים: ביונד ורבל (Beyond Verbal), למשל, היא חברה ישראלית שנוסדה ב-2012 המשווקת אפליקציה לניחוש רגשי של טון הדיבור של המשתמש. מדובר באלגוריתם שמבוסס על מאגר שמאפיין את האינטונציה והניגון בקול, וזה מאפשר להבין איך הדובר מרגיש. האפליקציה כבר מוגדרת בשעון Puls, שמותג על שמו של המוזיקאי האמריקאי Will.i.am,. אפקטיבה (Affectiva) יצרה מערכת לניתוח הבעות פנים הנקראת Affdex והיא כבר נמצאת בשימוש בחברות דוגמת מילוורד בראון, רשת הטלוויזיה CBS ויצרנית הממתקים מארס.CBS  הטמיעו את אפדקס, למשל, בחדרי צפייה במשרדי הרשת בלאס וגאס, כדי לקבל דו"ח על ההשפעה הרגשית של פרקי פיילוט של סדרות על הצופים בקבוצות מיקוד. בעקבות אפקטיבה החלו להתפתח מתחרים רבים בתחום, וביניהם אֶמוֹשנט (Emotient) האמריקאית, אֵנְוִויזוֹ (nViso) השוויצרית ורילאייז (Realeyes) הבריטית. סמנטריה (Semantria) היא חברה שנוסדה בשנת 2011 בארצות הברית ונמכרה בשנת 2014 לחברת Lexalytics ומטרתה היא ניתוח רגשות בעזרת קריאת טקסטים של המשתמש והסקה מהם. וכמובן שלא נשכח את FACEBOOK, שהכניסה לפני כמה חודשים את כפתורי הרגשות שלה, בעזרתם ניתן להגיב על פוסטים עם מגוון רחב יותר של רגשות (כועס, בוכה, בשוק, צוחק, אוהב וכמובן הלייק האגדי).

ולאן מכן? השמיים הם הגבול. החברות הללו משתמשות ברב המידע שהן אוגרות על משתמשים כרגע בעיקר למטרות מסחריות של הבנת הלקוחות. אך כמה כיף לחשוב איך ניתן יהיה לתעד ולאכסן במאגר מידע רגשות גלובלים של אנשים לגבי ידיעות שהתפרסמו ברשת, או אירועי ענק – ולהסיק מכך מסקנות לגבי טיפול נכון באוכלוסיה (החל מהבנת הצרכים הבסיסיים של אוכלוסיה לאחר שרפת ענק, וכלה בירידה של מניות בבורסה). בנוסף, אדם המטופל על ידי פסיכולוג או פסיכיאטר, יקנה למטפל שלו עוד כלי שיעזור לו לראות את השינוי הנפשי שלו במהלך כל היום – ולא רק בפגישה! אבל עד שהטכנולוגיה הזו תיכנס לכל סמרטפון, נותר לנו רק לצפות ההתרגשות.

אם זה לא שם, זה לא קיים/ מיתר טובל

פורסם בתאריךמאי 21st, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

שבוע שעבר הייתי בוורשה, עשיתי מחקר עם עוד שתי חברות לספסל הלימודים ונסענו להציג אותו בפני סטודנטים באוניברסיטה ובפני חוקרים בנושא השואה, חוקרים שהגיע מכל מיני מקומות שונים בעולם. החוויה הייתה חוויה מדהימה, אני לא חושב שהייתי מגיעה לעשייה של המחקר, הנסיעה ולהציג אותו בשום מוסד אקדמי אחר בארץ, ולא בהנחייה של אף אחת אחרת מפרופסור נעמה שפי שארגנה את ההשתתפות שלנו בכנס.

הדבר המעניין הוא שהכנס, שעסק בהשפעות השואה על התרבות הפופולרית, היה חוויה ומשהו שלא עברתי עוד מעולם ועדיין הייתי צריכה לחלוק אותו עם שאר העולם כדי שיקבל "אישור". ההרצאה הראשונה שלי הייתה בפני סטודנטים, דבר מלחיץ בפני עצמו שאתה סטודנט ויודע כמה שיפוטיים אנחנו יכולים להיות. ההרצאה עברה בשלום – עם קול גבוה מהרגיל וקצת רעידות בלתי רצוניות הצלחתי, להעביר את 20 הדקות בשלמותם ואפילו אני חושבת שהמחקר שלנו נגע בכמה מהם. אבל, הדבר הראשון שעשיתי כשמצאתי חיבור לוויפי היה להעלות תמונה מהרצאה אל הרשתות החברתיות – תראו איפה הייתי. הרגשתי שאם זה לא יהיה שם, זה פשוט לא קרה.

החוויה לא הייתה שלמה עד שלא העלתי את התמונה, עד שלא שלחתי את התיעוד לרשת החברתית ויידעתי את כולם. אני לא נוהגת להעלות הרבה תמונות ולחלוק את החיים שלי עם ה"חברים" ברשתות, אבל בנוגע לחוויה הזו הרגשתי שאני רוצה לתעד אותה ולחלוק אותה – לגרום לכך שזה יהיה קיים.

כך למדתי על סבא / שרון רובינשטיין

פורסם בתאריךמאי 21st, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

השבוע זכיתי להשתתף בכנס בנושא:

Representing Jewish History in European and American Popular Culture, Museums and Public Spaces

הכנס התארח באוניברסיטת SWPS (וורשה, פולין) והרצו בו חוקרות וחוקרים מרחבי העולם.

מלבד הכנס התארח באוניברסיטה אירוע קטן שהיה מיועד בעיקרו לסטודנטים בחוג לתקשורת. מלבד קבוצתי שהציגה באירוע, הציגה גם ד"ר מרתה ליסק (Marta Lysik) שתיארה את הדרך לגילוי סיפור חייו של סבא שלה, שהיה חייל בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא הלך לעולמו כשהייתה נערה צעירה מאוד ולא הספיקה לשאול אותו על מה שעבר. משפחתה, ובעיקר אמה, לא הסכימה לחלוק איתה שום מידע אודותיו. הטריגר החזק ביותר שהוביל אותה למסע אליו יצאה היה בעת שהותה בגרמניה, שם למדה כמה שנים. יום אחד התקשרה קרובת משפחה רחוקה שנזפה במרתה על שחיה במקום אשר מירר את חייו של סבא שלה. מרתה, שלא ידעה כאמור על הזוועות שעבר, לא הבינה מדוע זה קריאה שכזו מגיעה דווקא עכשיו. היכן אלה היו קודם? מדוע אף אחד לא שיתף אותה בסיפורים, ועדיין?

לאחר מחשבות עמוקות החליטה מרתה שמצאה נושא לעבודת התזה – החיפוש אחר החידה שנקראת 'סבא שלי', פתיחת הקופסא הסודית של דמותו שמעולם לא הוצגה בפניה. לשם כך נעזרה רבות באתרים של ארכיונים שעוסקים במלחמת העולם השניה. חלקם מקוונים, בהם ניתן בן רגע ובאמצעות הקלדת מידע בסיסי להגיע למסמכים מדהימים. באחרים יש צורך בפנייה באמצעות דואר אלקטרוני ואחרי פרק זמן משתנה, המוסד מעביר לכתובת המייל סריקה של כל המסמכים הרלוונטים שברשותם.

נושא הפאנל היה הדרכים ללמוד את הדור שחווה. אותו דור שחי במלחמה, איבד חלקים מעצמו, ממשפחתו. וכלל לא משנה לשם הדיון אם מדובר ביהודים בגטאות, בחיילים בצבאות זרים או במקומיים שחיו במקום מוכה-מלחמה. עצם העובדה שניתן בלחיצת כפתור להגיע לתעודות זהות, תיעוד מעברים שאותו אדם ביצע, מחנות בהם שהה, מקצועות אותם למד, שפות אותם ידע…היא עובדה עוצרת נשימה. עובדה שמלמדת אותנו רבות על הדור היום, על האופן שבו עם קצת סבלנות, ניתן למצוא כמעט הכל בלחיצת כפתור. היכולת של מרתה ללמוד להכיר את סבה שנים רבות לאחר שנפטר, ללא שום עזרה מהמשפחה או סיפורים של קרובים, היא מדהימה.

על אף שאנחנו שומעים כל הזמן כיצד רשת האינטרנט חירבה יחסים ראשוניים – חשוב לזכור כי לפעמים הרשת עוזרת אף בבנייתם. בין אם מדובר בהיכרויות ברשתיות החברתיות, או בין אם כמו במקרה של מרתה, באופן בו עוזרת לרקום סיפור חיים של אדם שהיה ואינו עוד.

 

POSTER

פוסטר המציג את האירוע

לזכור מבלי להכיר – זיכרון ואבל בעידן הפייסבוק / פלג אלוני

פורסם בתאריךמאי 18th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

פייסבוק כבר מזמן לא רק רשת חברתית, אלא היא כלי משמעותי ביצירת הזיכרון האישי והקולקטיבי שלנו. אם פעם היכה בנו פרץ נוסטלגיה, היינו מסתכלים באלבום תמונות ישן, היום הרשת החברתית מזכירה לנו בעצמה שבדיוק היום לפני שנה טיילנו בפראג ואכלנו נקניקיה בכיכר ואצלב. אך מעבר לזיכרונות הפרטיים שלנו, הפייסבוק גורם לנו לזכור אנשים גם שאנחנו כלל לא מכירים אותם.

באינתיפאדה האחרונה וגם לפני כן במלחמת "צוק איתן", היה ניתן לראות תופעה בה דפי פייסבוק של אנשים שנהרגו (חיילים ואזרחים) הופכים לזירת הנצחה וירטואלית בה קרובים מביעים את כאבם על הוול ואנשים זרים לגמרי קוראים את ההספדים ואף כותבים כמה מילים מבלי להכיר את הבנאדם קודם לכן. האופן בו אדם מונצח אחרי מותו הופך את דף הפייסבוק שלו מפרטי יחסית המיועד לחברים ומשפחה לדף וויראלי לכל דבר. הזיכרון ברשת החברתית גורם לאבל להפוך לציבורי, כשהזיכרון הפרטי נשאר רק בחדרי חדרים בתוך בית המשפחה.

כמובן שלא כל אדם שנהרג הופך למוכר ברשת החברתית. הדבר תלוי בבז התקשורתי שנוצר סביבו על פי פועלו לפני כן ובהתאם לכך אותו אדם מונצח בפייסבוק. כך לדוגמה, אלון בקל ז"ל שנרצח בפיגוע בדיזינגוף, הפך לדמות ידועה בגלל התנדבותו ולכן גם דף הפרופיל שלו בפייסבוק הפך מקום לעלייה לרגל של אנשים רבים, אשר כותבים לו, "מתקשים להאמין" ונפרדים ממנו על אף שחלקם הגדול כלל לא הכירו אותו.

הסוגיה הזו של זיכרון ציבורי בעידן הפייסבוק מעלה את התהייה האם מדובר בדבר חיובי או לא. לכאורה, הרשת החברתית מאפשרת אמפתיה והזדהות עם האחר ועם כאב המשפחה מבלי להכיר אישית את האדם ובכך לזכור יותר טוב את קורבנות הטרור. אך מאידך יהיה מי שיטען לפגיעה בפרטיות ומציצנות מיותרת. לדעתי, בהנצחה וזיכרון בעידן הפייסבוק אין דבר רע והרשת אף פעם לא הייתה מקום פרטי במיוחד גם לפני שאותו אדם נהרג. הזיכרון הפרטי והאישי היה ויישאר עם המשפחה בביתה ולא על דפי הרשת.

דיגיטלי – טוב לי או רע לי?/ אורפז תורגמן

פורסם בתאריךמאי 16th, 2016 בקטגוריה כללי | אין תגובות »

השבוע יצא לי לעזור לאחותי בת ה-11 בשיעורי הבית בגאוגרפיה אשר במסגרתם וכחלק מתכנית הלימודים נלמד פרק על מסחר (קפיטליזם זה לשיעור אחר?!). בשאלה הראשונה נתבקשו התלמידים לבחור שני מוצרים ולאחר מכן לענות על סדרה של שאלות המסודרות בטבלה. אחד המוצרים אותה בחרה אחותי למען התרגיל (והאמת שגם כחבר הכי טוב בחייה) הוא סמארטפון. כאשר נשאלה ההאם מוצר זה הוא מוצר בסיסי או מותרות, בחרה לענות בסיסי. כמובן שאני נדהמתי והכרחתי אותה לחשוב שוב על התשובה ולאחר מחשבה רבה ענתה לי בשאלה: "מותרות?" לרגע לא האמנתי שהיא באמת צריכה הסבר מדוע הסמארטפון הוא מותרות ולא מוצר בסיסי, אך מיד כשהתעשתי הסברתי לה בזהירות את התשובה (שחלילה לא היא או חברה הטוב ביותר יפגעו).

אני פותחת את הפוסט הזה בסיפור שלי משום שיוצא לי לתהות לא פעם בשאלה האם הדור הצעיר שגדל בימינו על טהרת הדיגיטל ואיננו נפרד לרגע מהסמארטפון ומהחיפוש האובססיבי אחר רשתות WiFi זמינות לא מפסיד משהו? האם כל הדיגיטציה שאופפת אותם באמת עונה על כל צורכיהם או שמא יוצרת חורים חלולים מתוכן וחוויות אותן יכלו הילדים למלא בדרכים אחרות?

אחד מזיכרונות הילדות הכי חזקים שלי הוא שקיבלתי הצעת חברות משני בנים, חברים אגב, בו זמנית (עד היום אני זוכרת את השמות- אורי ומתן אשר היו חברים טובים שלי מימי הגן). אחד מהם הביא לי מכתב עמוס לבבות המבקש את ידי בצבעי שמן והשני פנה אליי בהפסקה כאשר נתקל בי בתור למשחקייה. את המכתב אני שומרת עד היום בין דפי ספר הזיכרונות אשר הכנו האחד לשני לכבוד מסיבת הסיום של כיתה ו' ואת ההצעה מהמשחקייה אני שומרת בנבכי מוחי וליבי. ההתייעצות עם החברות בדבר התסבוכת המורכבת הזאת שנכפתה על ילדה בכיתה ד' כמובן נעשתה על ספסל בחצר בית הספר ודעותיהן הרבות והסותרות של חברותי הרעשניות זכורות לי עד היום. הצעקות, העצות, ההתרגשות ולאחר מכן הניסיון לייפות אותי ולתת לי עצות בדבר לבוש, הליכה ודיבור בקרבת בנים היו רק חלק קטן מסט החוויות של אותו זיכרון ילדות.

אני לא בטוחה שניתן עוד לשמוע סיפורים כאלה מהדור הצעיר של ימינו. סיפורם ודאי יתחיל ויגמר בוואטסאפ או ברשתות החברתיות וכמובן שיישאר שם. נדמה כי הזיכרון היחיד שלהם יהיה באיזו רשת חברתית או אפליקציה נאמרו הדברים ותו לא. מכלול החוויות אותן אני חוויתי אשר כלל ריחות, קולות, צבעים ותחושות מצטמצם עבורם לכדי מילים כתובות ואימוג'י שמחליף רגשות ולא באמת מבטא אותם. נדמה כי אותם ילדים, המוקפים במידע שמתחלף סביבם במהירות (תודות לדיגיטל כמובן), לא זוכים לעצור ולחוות את החיים האמיתיים שמחוץ לסמארטפון ובטח שלא יזכרו במוחם וליבם קולות, ריחות ומראות מציאותיים. אז נכון שכל "השיחות" מתועדות ונשמרות ובקלות, ביום מן הימים, הם יוכלו לשלוף אותן ולהראות אותן לילדיהם, אך האם יוכלו לספר וללמד את ילדיהם על חוויות, תחושות ורגשות שנמצאים מעבר למסך הקטן? האם יוכלו הם בעצמם להתרפק על זיכרונות ולשחזר במוחם את אותן תחושות ורגשות שחוו בסיטואציות מהעבר?

ולסיום, אתם בטח סקרנים לדעת מה עשיתי בדבר הצעת החברות הכפולה? החלטתי לשתף בלבטיי את אורי ומתן ובסופו של דבר הוחלט שנישאר שלישיית חברים טובים כך שלא אצטרך להעדיף אחד על פני השני. ואז הגיע שחר…